ט"ו באב ויום הכיפורים היו לנו ימים טובים. מדוע במשנה הם קשורים? במה בכלל הם שווים?

בגמרא מסבירים, כי ימי סליחה ומחילה הם. יום כיפור מבטא את מחילת ה' לישראל על חטא העגל וט"ו באב מציין כפרה על חטא המרגלים, בהיותו יום שכלו בו מתי מדבר. ומכיוון שאין שמחה כמחילת עוונות, היו יוצאות במחולות הבנות. אך מדוע יצאו בכלי לבן דווקא? כי הלבן מסמל טוהר וכפרה. וכך אנו אומרים בתפילת יום הכיפורים: "הלבן חטאינו כשלג וכצמר כמו שכתוב בישעיהו א', י"ח: "לכו נא ונוכחה יאמר ה', אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". ובט"ו באב - פורח החצב. כמו ברוב ימי החגים שלנו, כך גם ביום זה, הטבע משתלב יפה! הרי קטע מתוך ספר המועדים מאת משפחת הראובני: "ט"ו באב, יום הפרחתו של החצב, היה יום טוב לישראל  ומועד לכמה חגיגות ושמחות, ובראש כל אלה שמחת הנישואין.

 

בנות ישראל היו יוצאות בו - לא בצבעי האביב של הרימון והגפן ושל חבצלת השרון ושושנת העמקים ושל פרחי האביב הרקומים במרבדי השדות וההרים, כי אם בכלי לבן, מבשרי הסתיו בארץ ישראל, כגון פרחי החצב. בעונה זו - אל תתן עיניך, בחור, בנוי ובשלל הצבעים וריחות הבושם שאינם כעת בשדות הארץ, כי אם בלובן ובטוהר המשפחה." הקשרים שבין פריחת החצב ובין יום הנישואין ושאר חגיגות ושמחות כגון חג הבציר, עולים דרך דעות שנשתמרו בפי חז"ל, הבנויות על מסורות שונות שהגיעו אלינו במשך דורות איש מפי איש - ואין מסורת אחת סותרת את חברתה, כי אם משלימה. הצד השווה שבכל אותן מסורות - מבלי לפרטן כאן - הוא הרעיון להפוך את יום ט"ו באב ואת הימים הבאים אחריו לימי ששון ושמחה, ימי אהבה ואחווה, שלום ורעות. יהי רצון, שתקויים בנו נבואת ישעיהו: כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה "כגו ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה". (ישעיהו נ"א ג')