דותן ברום
ט"ו בשבט - מה העניין?
קבוצות הבחירה - המחנות העולים
ט"ו בשבט - מה העניין איתו? לא חג מקראי, לא מְאֹרָע היסטורי... ובכל זאת נחגג בכל בית ומוסד חינוכי בארץ!
קפיצה קטנה לתלמוד, תגלה לנו את מקורו:
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים. באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים, לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמישה עשר בו." (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, פרק א')
אם כן, ט"ו בשבט הוא ראש שנת המס על התוצרת המופקת מהאילנות. ולמה אומרים בית הלל דווקא בט"ו בשבט ולא באחד בו? אינני יודע. אולי יש בכך רמז לחגיגות קדומות בתאריך זה, אבל אין בידי סימוכין להשערה פרועה זו. מכל מקום, זה אינו מקורו של ט"ו בשבט שלנו. אנו לא חוגגים את שנת המס על האילנות.
ספור החג ממשיך במקובלי צפת, שהאמינו שבברכנו ואכילתנו את פרות הארץ יש משום תיקון לנפשנו ולעולם, ובכך אנו מקרבים את הגאֻלה, את המשיח, את שיבת עם ישראל לארצו ואת הפיכת הארץ לגן-עדן-עלי-אדמות ולאור לגויים.
מקובלי צפת אמצו להם את מועד ט"ו בשבט וסדרו להם סדר, על בסיס סדר פסח, ובו הברכות המתאימות אכילה מפרות הארץ. הרעיון תפס תאוצה והתקבל בזרועות פתוחות בקהילות יהודיות רבות (ככה זה עם יהודים ואֹכל). אממה? החגיגה לא הייתה שלמה בלי הסִבָּה לִמְסִבָּה - פרות הארץ. באותה תקופה אפלה שלפני עידן האי-מייל, ואפילו לפני עידן הטמגוצ'י (חתיכת פרהיסטוריה...) הייתה דרך אחת לשווק את פרות הארץ לעולם – ליבשם. משום מה המנהג הזה השתמר עד היום וכלנו זוכים להשפעות המרנינות
על מערכת העיכול של המוני פרות מְיֻבָּשִים.
כאן לא תם ספורנו. הציונות, בחדשה את חגי ישראל, השתמשה בראש השנה לאילן כחג התחדשות הטבע בארץ. ט"ו הפך לחג הנטיעות וזאטוטים זבי-חטם טחבו שתילי אֹרן רכים על כל גבעת טרשים נישאה.
ט"ו בשבט הפך לחג הציונות המֻשלם כשנחנכה הכנסת הראשונה ביום זה.
כך קבלנו היום חג של נטיעות, תשומת לב לטבע, סדרי ט"ו בשבט ותכניות בישול עם מתכונים יצירתיים המשתמשים בפרות מיֻבּשים. אחלה, אבל האם זה מה שאנחנו רוצים? מה, בעצם, מהות החג?
איני חושב שאכילת פרות הארץ מקרבת את הגאֻלה (אני יותר בעניין של אקטיביזם).
גם איני מוצא טעם (הלצה טפשית לפניכם) באכילת פרות מיֻבשים.
מאידך, אני חושב שנטיעות, טיולים, תשומת לב לטבע וסדרי ט"ו בשבט הם מקסימים ויש להם תפקיד חשוב בחינוך האדם והעם. ט"ו בשבט גם אינו חגיגת שפע תוצרת הארץ - יש לנו את שבועות בשביל זה. אפילו התלמוד, באותה מסכת ראש השנה, מספר ש"בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פרות האילן...". עצרת היא שבועות. אז מה הוא כן?
ט"ו בשבט נמצא במקום מֻשלם בשנה. מאחורינו שיא האפלה של חנוכה. הימים התארכו והשמש חזרה אל חיינו. עדיין קר וגשום מפעם לפעם, אבל יצאו כבר רב גשמי שנה והעולם זוהר ביָרֹק שהגשם הביא עמו.
השקדיות פורחות בשמלות כלה בצדי הדרכים וכלניות, רקפות, חרדל, צפרני חתול, דודאים ומרגניות מנקדים את השדות בצבעים מרהיבים. השרף עולה באילנות והם מתחילים ללבלב, וכמותם גם האנשים - כי האדם עץ השדה. ט"ו בשבט הוא בעיני פינת חמד בדרך - תקופה בשנה בה אפשר להתענג על היופי והשפע שמציעה לנו הארץ, ואח"כ לקום בכוחות מחֻדשים לעשייה, ליצירה ולתיקון עולם. בשבועות אנו אוספים את היצירה מכל השנה וחוגגים אותה, כי אחר-כך מגיע הקיץ השחון והממית. בט"ו בשבט אנו מסתכלים על הדברים הקיימים, נזכרים בחזון ויוצרים מתוכם - כמו העץ המלבלב לאחר שעמד עירום בחרף. זאת תקופה של לבלוב, לא של הצגת הפרות.
ט"ו בשבט, מתוך ההתבוננות בארץ שהוא קורא לה ומתוך האמונה בכח ליצור שהוא נוטע בנו, הוא גם הזדמנות טובה להכיר תודה לארץ שמקיימת אותנו, ולקחת עליה אחריות. להזכר רגע בכל מה שהאילנות מספקים לנו, ולדעת שכל זה לא מובן מאליו ובר חלוף. להחזירנו על אילנות הארץ, להודות על טובם ולדעת שאם נקלקל לא יהיה מי שיתקן אחרינו. אני ממליץ לחוג את ט"ו בשבט בטיולים בטבע, בנטיעות, בטפוס על עצים, בסדר ט"ו בשבט שמדגיש את אלמנט הלבלוב והיצירה המתחדשת ובאכילת פרות חיים, עכשויים ומסעירים כמו הדרים, אבוקדו ותות.
ומיד אחרי שחגגתם, הגיע הזמן - נחשתם נכונה - לתיקון עולם.
עוד לחג >
