תשוקה עזה היתה בליבי לבקר בעיר דמשק, שעליה שמעתי וקראתי רבות. דמשק היתה ערש שהחלוציות והחינוך היהודי-ציוני בסוריה. גם מסורת יהודית עתיקה נשמרה בה, אם כי רבנו בה פורקי עול מצוות. בדמשק היתה תנועת "החלוץ", שבה התחנכו לעבודה ולעליה. ממנה עלו צעירים וצעירות לקיבוצים ולמושבים בארץ. ילדים הועלו ונקלטו במעוז חיים, בשפיה ובמקומות אחרים. הנוער היהודי בדמשק התרגל לחינוך לא דתי אך למד וידע קרוא וכתוב בעברית.

...עם תום מלחמת העולם הראשונה באה תקופה של התעוררות לאומית לקהילת יהודי דמשק. התקוות הגדולות שמילאו את לבבות מנהיגי היישוב כי לא רחוק היום ותקום מדינה יהודית בגבולותיה ההיסטוריים, הניעו את ועד הצירים לארץ ישראל לפתח פעולה ארגונית וחינוכית ענפה בקרב קהילת יהודי דמשק, שנחשבה באותם הימים כחלק מגבולות ארץ ישראל. משלחת של טובי המורים העברים בארץ, ובראשם הסופר יהודה בורלא והחוקר פרופ' יואל ריבלין הגיעה לדמשק, והקימה את בתי הספר העבריים לבנים ולבנות, שבהם קיבלו את חינוכם אלפי ילדים וילדות מבני הקהילה. בין המורים היה גם צעיר מלא מרץ ובעל תעוזה ושמו בצלאל בצראווי, שהשקיע את זמנו ונתן את נפשו להקמת תנועות הנוער "המכבי" ו"המכבי הצעיר", אשר הקיפו את תלמידי הכיתות הגבוהות בבתי הספר העבריים בדמשק.

עד מהרה הצליחו המורים העבריים להחדיר רוח לאומית, לא רק בקרב הדור הצעיר, שהתחנך בין כתלי בתי הספר, אלא בקרב המוני העם שהיו עד אז שרויים באווירה של טמיעה והתבוללות. מאחר שהדור הקודם התחנך ברובו ברוח זרה, אף התלמידים שהתחנכו בבתי הספר של האליאנס היו רחוקים מכל ידיעה על תנועת התחיה בארץ.

פעולות המחנכים במסגרת בתי הספר של הבנים והבנות וכן ארגוני הנוער הלאומי, התסיסו את כל אנשי הקהילה. ראשי הקהילה, שהיו רחוקים מכל קשר עם היישוב, הפכו לבני ברית נאמנים למורים מארץ ישראל...

... ראשי "החלוץ" לא הסתפקו בגיוס הנוער של דמשק והשתדלו להרחיב את פעולתם גם בערים אחרות בסוריה ובלבנון. שליחים מארגון "החלוץ" שהגיעו לדמשק, נהגו לבקר לעיתים מזומנות בחלבּ ובביירות והקימו סניפים לארגונם.

...שעה קצרה בלבד נחתי בחדר שהועמד לרשותי בבית אחת המשפחות, ויצאתי לסייר בעיר ובסביבותיה.

...למחרת, כ' בתמוז היה יום חם ולוהט ממש. אלי נלוו מספר מדריכים מ"החלוץ" המקומי. לפי שכ' בתמוז - יום פטירתו של הרצל הוא, ולמחרת, כ"א בתמוז, הוא יום פטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, ביקשו שאייחד שיחה על שני האישים. היכן נשב והחמה קופחת על ראשינו? אחד המדריכים העלה הצעה מקורית, הבה נמצא מנוחה מעייפות הדרך ומחסה מחום תמוז במסגד הסמוך, הלא הוא מסגד אומאייאד, מגדולי המסגדים במזרח. ידענו שבמסגד זה נישאים לא פעם נאומי הסתה ושיטנה נגד עם ישראל.

בכניסה חלצנו את נעלינו כמנהג המקום. יחפים נכנסנו ופסענו על השטיחים הנאים, שכיסו את רצפת האולם רחב הידיים. באחת הפינות ישבה קבוצה של שייכים, כפי הנראה סגי-נהור היו. הם שיננו בעל פה פרקים מן "הקוראן". בפינה אחרת חטפו תנומת צהריים גברים מוסלמים. בחרנו לנו פינה שקטה, מרוחקת משאר היושבים שם. בחופשיות גמורה קיפלנו רגלינו תחתנו וישבנו על המחצלת שעל השטיח. עד היום אני נפעם בזכרי את התמונה היחידה במינה: חבורת מדריכים יהודים, ציונים, יושבים בלב המסגד המוסלמי "אומאייאד" ושומעים מפי שליח ירושלים שיחה על הרצל וחזונו ועל שיריו של ביאליק, ובמיוחד על האיגרת שכתב "לאחי אשר בציון". כשעה ישבנו שם. איש לא נתן דעתו מי אנחנו ומה אנחנו.

...מהמסגד אל הגיטו היהודי, שבו מצוי מועדון "צופי שלום". החברים יודעים היטב ערבית, נוסף לעברית, וגילם 18-25. מוצאים הם עניין בתנועת נוער זו. במועדון "הנוער העובד" כתובת על רקע אדום: "לעבודה, להגנה ולשלום". הם שרים בהתלהבות את "תחזקנה" כהמנון, בנוסף ל"התקווה". נוער חלוצי, שהתרחק מהמסורת, שימש להם כסימן ל"התקדמות". ההורים מצביעים בכאב על בתי הכנסת שהתרוקנו, ועל הדור הצעיר, הפונה עורף לירושת הדורות.