ויהי היום, והנער אריאל עז, אשר מראהו מכלל יופי, היושב בצור המישור בין חגוי הסלע לגפן, והוא בעל המון גויים - יצא אל המישור  אשר ליד גיא החזיון ובין משואת נצח. בקש לו בחורה כלילת יופי , עליזה, נאמנה, נשגבה, אשר כולה משוש ותהילה. ויצעד הנער משדה זרע אל גיא היונים, אשר בין הר המור להר הטוב, וילך מעין העולם ועד טבור העולם, בבקשו את אור העולם, ותרמילו אשר על כתפו היה לו לאבן מעמסה.

והנה הגיע אל עיר הומיה, רבתי עם, קרית מועד ובשערי העיר, ליד דלתות העמים. במקום טהור, פגש במושב זקני העיר, וישאלם: "איה אשר אהבה נפשי; אויתי לי מקום מנוחה ונחלה עם יונתי, הידעתם נערה, אשר תאות לבוא עמי אל עיר הקודש, אשר כסא ה' שם, קרתא דשופריא?
ויאמרו לו: סב ולך, עיר זו היא קריה מרדתא, סף רעל, עיר קברות. ויבל הנער, אשר כבשו גויים את הפלאטין, ויצרו על המקדש, וגם את בית אל הרסו. ויסב סביב החומות ועיניו זולגה פלגי מים. ויסב כה וכה, והנה מעיר דוד בחורי הראל, פניהם להבים ועינהם נשואות אל עיר האלוקים, עיר הצדק, לשחרר את הר הקדש, הוא הר מועד, ובפיהם נשא שם קדוש ישראל. ויאמר הנער: ה' יראה בצערה של עיר האמת, קרית מלכיאל וישלח אליה מיער הבצור את בני דוד , ובפי הנערים נשא שיר יפה נוף, משוש כל הארץ, קרית מלך רב, כי שחררו את העיר, והעיר חברה לה יחדיו ויברכה עמם אכן ה' שמה.

וירא לפתע נערה צוארה כמגדל השן ופניה גילה, ויאמר לה: שרתי המדינות, מה שמך? ותאמר חפציבה.
ויאמר: חשבתי אהליבה.

ויאמר: יושבת העמק, התאותי לעזוב את עיר פרזות ולבוא עמי אל בין החומות אל קרית דוד חנה, צלע האלף, פתחו של עדן?

ותאות הנערה להיות לו לאשה, ויכנסו בשער בת רבים אל הפלטרין אשר הקים למענה, ויענד לצוארה עיר של זהב. וירא עמה חיים לנצח בנוה שאנן, אשר הקימו בציון עיר ואם, היא עיר
השלום, היא ירושלים.