המון חוגג, מגוון ומרובה הצבעים רועש וסואן נוהר מכל העברים. לאורך הכנרת שטות סירות מלאות אדם ומעל הדליקה [שטח האדמה של שבט הדליקה מעל כנרת] יורדים רוכבים, עגלות והולכי רגל, כולם עליזים, שמחים, ושירה רעננה מתפרצת בחזקה.

 

שיחקה השעה לידי מארגני החגיגה. מכל המושבות בגליל התחתון בא איכרים ואפילו מהזקנים, כל אחד ופרי עבודתו איתו. באו מהחוות ומהקבוצות, באו מטבריה ומצפת, באו ממטולה, באו מחיפה, מחדרה ומ...רחובות... אין "אורחים נכבדים והגונים", היות ולא ב"עונת האורחים" אנו עומדים, וכל הקהל העצום - עצמנו ובשרנו הוא: איכרים, פועלים, מורים, יהודים סתם, אבל כולם מתושבי הארץ, ולא מחוצה לה באו. אין כאן הברק והזוהר החיצוני, ההתהדרות וההתגנדרות המצויים תמיד ביהודה בחגיגת רחובות. לעומת זאת יש כאן הרבה מן הפשטות, מן הטבעיות והביתיות של אנשי שלומנו. אהל גדול של בד הוקם בחצר החווה, ובתוכו המזנון והתערוכה. ההמון הולך וגדל, והשמחה רבה מאליה. פתאום - שירה. קולות מלולים וצעירים משתפכים באוויר וחודרים לתוך הנפש. כל העיניים פונות לצד השער, שבו נכנסות שורות שורות בנות טבריה... התחלה טובה לתערוכה. מי היה מלל ומי פילל לפני איזה שנים שבנות טבריה תבאנה לחג העבודה, ושירים חדשים, שירים עבריים בפיהן. נא הגידו לי, מה זה היה לטבריה שלי. היאך ואימתי בגדה בחייה, חיי בטלה ושנוררות, ומסרה את בנותיה בנות ישראל החסידות והצנועות, לעבוד עבודה בבית מלאכה ולהשמיע את קולן ברבים... איככה זה תוכל לשאת את החרפה הזאת. נודו נודו לה לטבריה העתיקה. ברחובותיה הצרים מתהלך כבר מן דהוא וקסמים בידיו, משנה הוא את רוח בניה, וגוזל את בנותיה מזרועות הבטלה והשעמום.

 

צלצול הפעמון. בקהל הושלך הס, ועל השולחן עומד מנהל החווה כנרת לפתוח את החגיגה. הדיבור העברי קשה, אבל רוח טובה שורה עליו. דבריו צנועים וספורים, הוא מזכיר את המנהיג הגדול, מדבר על ערך התערוכה... כן, כן, ערך גדול לתערוכה. ובזה אין כבר מי שיטיל ספק, ולא דווקא לזו שמונחה או מוצגה על השולחנות. הנה נזכרתי שהמנהל היה "בימים ההם" לחבר "ציונים סוציאליסטים" נלהב, ששפך את כל חמתו על הארץ ועל העובדים בה ולשמה. עכשיו הוא פותח את התערוכה החקלאית העברית הראשונה דווקא בארץ ישראל. האין הוא עצמו חומר מצויין בשביל התערוכה?

 

מזמינים את הקהל אל הקרק. "גל הרצל". יורדים ועולים המונים-המונים, ובראשם השומרים על סוסותיהם היפות, הנה ה"גל" של אבנים נערמות זו על גבי זו מתרומם ומתנשא על פני כל המקום. ומעל ה"גל" נושא הד"ר שמריהו לוין את מדברותיו על הרצל, על הציונות, על עבודת העם.

 

התפשט ונפוץ הקהל. יצאו הרוכבים אל שפת הכנרת, עושים "פנטסיה", רצים ושבים, איש ברעהו מתחרים. וההמון החוגג כסה את כ המדרון, צופה ומביט ומתענג. יהודים צעירים, בריאים, אמיצי לב, קלי תנועה, את כל אלה הביא לנו רעיון התחייה. הלב מתרחב, מתרחב, ורוח קדושה נסוכה על הכל, על הכנרת, על ההרים מעבר מזה ומעבר מזה, על האנשים. חג עברי בארץ העברים.

....

חוגג ההמון. מתבונן לפרי עבודת האיכרים, לגידולי הירקות ומספוא שונים, למיני תבואות, חלב, קונסרבים, עופות ובהמות. הנה עומדות מכונות לעיבוד האדמה, פה תלויות תמונות מעשה ידי צעיר מתחיל, שם עומדים בקבוקי יין של "כרמל". בפינה אחת מטכסים הפועלים עצה, אם לערוך דיסונסטרציה כלפי ה"כרמל" על שבמודעות אין אף מילה עברית אחת. בפינה אחרת מדברים על העדר אלימנט חשוב בתערוכה החקלאית - הפועל הנוכרי. יוצאים הצעירים להתגושש. ועדה מיוחדה דנה על דבר התעודות והפרסים לאיכרים.

 היום נוטה לערוב. נגמרת התערוכה, הכל אוספים את שלהם ומתכוננים לדרך. והנה איכר אחד, שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, מנתח את האבטיח הגדול לגזרים לחלק אותו בין הקהל, אחרי שזכה בפרס, בעדו...

 

התחרות הרוכבים, שירים, וחסל סידור החגיגה. פה ושם התלקטו חבורות חבורות שרוקדים ושרים. בחושך נשמעת שריקת אופני העגלות. כל הדרכים מלאות אנשים, הכנרת מכוסה סירות...

 

יפה הייתה החגיגה הגלילית. כעין קיבוץ גלויות בזעיר ענפין נתגלה לעינינו בתערוכה, שבה השתתפו ביודעים ובלא יודעים כל הנאספים... טוב, טוב עשו מסדרי החגיגה השנתית, בהכניסם תוכן חדש בה, תוכן מקורי ארצישראלי - את התערוכה.

 

נתעוררה התעניינות בפרי עבודת השני, נולדה הקנאה, קנאת עובדים ויוצרים, שתרבה פרי. התבונן כל אחד והקשיב רב קשב לכל מה שמסביב לו, ישוב הביתה ויחשוב מחשבה עמוקה וגדולה, על החיים, על העבודה, ירגיש את הרגש, שאחד אותו עם כל הקהל החוגג, ובנפשו תתגבר התשוקה העזה להוסיף לעבוד.