ט"ו בשבט
מקורות והגות/

רעות רון

מחשבות על חמישה עשר בשבט

אני מטיילת לי בניו-זילנד, בנופים מדהימים ובארץ שהיא בירת שמירת הטבע. ארץ בה בודקים את נעליך בנמל התעופה לבל תביא עמך שאריות מטבע אחר, ארץ בה נראה כמו האדם הולך על קצות האצבעות לבל יפריע את הטבע הנפלא והקסום. אני מטיילת כאן בחופים צהבהבים, מפרצי טורקיז ויערות ירוקים עבותים וחושבת על ראש השנה לאילן על חג שמירת הטבע, על ט"ו בשבט המתקרב.

אני תוהה על שמירת טבע והתקרבות לטבע, האם הם סותרים או דווקא משלימים? האם אפשר לחגוג כאן את ט"ו בשבט? האם ט"ו בשבט הוא חג אוניברסלי שמתאים גם לניו-זילנדים? אולי הם לא צרכים אותו כלל, כי ממילא הם כל-כך שומרי טבע ואוהבי טבע?

 

ט"ו בשבט הוא אחת מהצלחות הציונות בחידוש התרבות. אם לא המוצלח ביותר, הוא לפחות אחד מהשלישייה הפותחת (חנוכה, שבועות, ט"ו בשבט) בחגים אלו הצליחה הציונות להטעין תוכן חדש (חדש-ישן) ורלוונטי לחג ולהמציא לו טקסים וסמלים ייחודיים, שאף השתרשו בחלק ניכר מהציבור הישראלי.

לגודל מזלי, עקב עבודתי ב"שיטים- מכון החגים" זכיתי להכיר ולעבוד עם שניים מאלו שביססו את החידוש הזה. עזריה אלון- איש ידיעת הארץ ושמירת הטבע, ממקימי החברה להגנת הטבע, ומהמובילים של מהפכת שמירת פרחי הבר בארץ.

 

שלוש משמעויות מרכזיות אני מוצאת בט"ו בשבט (או בנוסח המקורות): 

שלוש פנים לו לט"ו בשבט ארץ ישראל, תיקון ונטיעות. שלוש אלו קשורות זו בזו, ומשלימות זו את זו.

 

ארץ ישראל – אהבת הארץ, ושמירת הטבע.

ט"ו בשבט הפך בשנים האחרונות לחג שמירת הטבע. יש הרואים בכך, במידה לא מבוטלת של צדק, בריחה מהמקומי והלאומי לאוניברסלי. יש המוצאים סתירה בין ערך לאומי- ציוני שמבטא קשר של אדם ושל עם לארצו, לבין ערך אוניברסלי שמציין מחויבות לכדור הארץ ולטבע באשר הוא.

אך ערכים אלו אינם סותרים, הם ממשיכים זה את זה. אהבת הארץ, ארץ ישראל, הכרתה ושמירתה הן ביטוי מקומי של אהבת הטבע ואחריות כלפי כדור הארץ כולו. כמו שאהבה זוגית או אהבת המשפחה אינה סותרת או מבטלת אהבת הזולת אלא היא ביטוי מסוים שלה. אלו נקודות על רצף הנמצאות, לעתים, במתח, אך אינן סותרות. מי שמוותר על שייכותו הלאומית והמקומית, סופו להיות תלוש מאותה סביבה עליה הוא מבקש לשמור, מאידך שמתעלם ממחויבותו לאנושות, ולכדור הארץ יפגע במעשיו (אולי בטווח יותר רחוק) גם בטובת ארצו ועמו. כמו שמתרגמת חווה אלברשטיין בשיר "פלא"” אהבת המולדת אך דבר טבעי הוא מדוע תיעצר האהבה בגבול?”

 

ט"ו בשבט הוא חג ציוני, באשר הוא מזכיר לנו את ארץ ישראל דרך האילן ופירות האילן. ט"ו בשבט מלמד אותנו על מחויבותנו לארץ הזו, לאדמה ולפריה. למן המעשרות שלהן נועד המועד, דרך סדר ט"ו בשבט והבאת פרי מארץ ישראל לתלמידי החדר בגולה, ועד שבוע שמירת הטבע במדינת ישראל, ט"ו בשבט מלמד אותנו להתייחס, להכיר, לכבד, ולשמור על ארצנו ועל הטבע כולו.

 

תיקון – סדר ט"ו בשבט תיקון עולם ואדם

מנהג תיקון סדר ט"ו בשבט, הוא מנהג עתיק ששורשיו בתורת המקובלים במאה ה17- . מנהג זה, כמו  מועדים רבים אחרים, הוא ניסיון לחבר את הרוחני לחומרי ואת הסמלי למוחשי. על פי מנהג המקובלים בכל מעשה יש משמעות רוחנית וניתן להוסיף למעשה התיקון דרך התכוונות ותפילה בכל מעשה יום-יומי כמו אכילת פירות. על פי תורת המקובלים העולם בנוי 4 דרגות עולם האצילות- האלהות שהוא רוחני לחלוטין ואין לו ביטוי  חומרי, עולם הבריאה שהיא בריאת יש מאין, חומר שהוא כמעט כולו רוחני, עולם היצירה שיש בו רוח המתגשמת בחומר, ועולם העשייה שהוא עולם חומרי כמעט לחלוטין. לכל אחד מהעולמות (חוץ מעולם האצילות שאין לו ביטוי חומרי) הותאם סוג פרי הבריאה- פירות הנאכלים במלואם (כמו תאנים) יצירה פירות בעלי גלעין נוקשה שאינו נאכל (כמו זיתים) ועולם העשייה פירות בעלי קליפה נוקשה שאינה אכילה (כמו שקדים). סדר ט"ו בשבט הוא מהלך טקסי רוחני מעול האצילות ועד עולם העשייה, בניסיון להכניס רוח בחומר. להעלות את עצמך ואת מה שאתה אוכל ומברך לדרגה רוחנית גבוהה יותר.

 

ניתן להתייחס לטקס הזה רק כמיסטיקה חסרת בסיס, ואולי אף לראות בסדר ט"ו בשבט תחליף גלותי לתחושת קשר לארץ. ככזה אין לו מקום בתרבות ישראלית ציונית. אך סדר ט"ו בשבט, מביא בצורה סמלית כה מושלמת את רעיון התיקון. תיקון רוחני וחברתי. הרעיון של מעבר מרוח לחומר- מאידאל מופשט (אצילות) דרך רעיון תאורטי והמשגה מילולית (בריאה) המוביל ליצירת תוכנית ומסגרת (יצירה) עד למימוש יומיומי (עשיה). סדר ט"ו בשבט מלמד שניתן לתקן בכל מיני דרכים ובכל מיני מקומות. גם המעשים הפשוטים של היומיום יכולים להיעשות באופן שיש בו רוח של תיקון, אפשר לבטא את ערכינו באופן בו אנו אוכלים, עובדים, בונים, מטיילים, מגדלים את ילדינו. אפשר לעשות את כל הדברים הללו מתוך התכוונות לחברה טובה יותר, התכוונות איש אל רעהו. אפשר לתקן, גם בעולם החומרי והקשה ביותר, אם יש בנו היכולת להכיר ולעבור דרך עולמות נעלים יותר.

דווקא היום בחברה בה החומר שולט על הרוח, או הרוחניות נמכרת כסחורה, רעיון התיקון, ראוי שילווה אותנו ויכוון את מעשינו. תיקון שהוא גם תהליך אישי פנימי (כמו תפילה, כמו אכילה) אך הוא גם חברתי קשור לסביבה הפיזית והאנושית, ונעשה יחד בציבור (כמו תפילה, כמו אכילה).

 

נטיעה – ציונות, אקולוגיה ומעשה של תיקון

רעיון הנטיעה בט"ו בשבט החל בארץ ישראל בסוף המאה ה19 במושבות העליה הראשונה.

יש משהו אבסורדי, בנטיעה בט"ו בשבט, התקופה הקרה לעיתים קרובות לא מאפשרת לשתילים לשרוד. גם במקורות ט"ו בשבט אינו ראש השנה לנטיעות, זה חל בתשרי, אלא ראש השנה לפירות האילן, כלומר לחישוב המעשר לשנת הפרי.

 

אבל בציונות, כמו בציונות, יש הרבה חוסר היגיון, יש ניסיון הירואי לעיתים עד כדי אבסורד, לנצח את הנסיבות, להצליח למרות הכל. מעשה הנטיעה  הולם את רוח הציונות גם כיוון שיש בו יציאה לטבע ועבודה פיזית מוחשית. הבקיאים בטבע ובחקלאות, אולי מתנגדים לאקט הזה, כחלק מרכזי בחג, אבל בין אם זה מותאם לעונה ולנסיבות ובין אם לאו נטיעה היא מעשה ציוני, ממדרגה ראשונה. זהו חיבור של האדם לטבע, השתתפות בבריאה חדשה, העמקת שורשים. זהו גם מעשה אקולוגי, שיש בו משימור הסביבה, הרחבת הריאות הירוקות, וטיפוח הטבע. ומעל לכל אלה הנטיעה, כפי שמציין מוקי צור, הוא אקט של אמונה ושל התחייבות. הנוטע אינו יודע מה יצא מנטיעתו אך הוא עושה זאת, כדי ליצור משהו חדש, לשפר את הסביבה ואת עצמו, כאותו זקן שפגש חוני המעגל נוטע חרוב, למען הדורות הבאים.

 

הנטיעה מחברת את אהבת הארץ והסביבה, למעשה התיקון, ובין שהיא נעשית בט"ו בשבט או במועד אחר היא מעשה משמעותי וראוי.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle