בשלוש וחצי נסעתי עם וולפסון, בודנהיימר ועם האכר ברוזה אל המושבה השוכנת ביפה נוף, אך העניה עדיין במאד מאד – אל מוצא. שם החל האיש הצעיר והחרוץ הזה לפני ארבע או חמש שנים לעבוד את אדמת הטרשים הקשה מאין כמוה. וכבר הוא רואה פרי בעמלו הרב, כבר מתחיל הוא לקצור את אשר זרע. הנסיעה על פני דרך ההרים יפת המראות מירושלים למוצא, המזכירה במיקצת את הפירנאים, עברה עלינו מתוך קלות, בספר לנו האכר ברוזה על התחלותיו הקשות. פעם אחת כאשר פיתח הסמדר של הגפנים באו בלילה צבאים ואכלוהו. אז שכב שלושה לילות רצופים עם הרובה, אף על פי שיש כאן לעיתים קרובות צבועים, ולא עצם עין שלא להיות טרף לשיני הצבועים. מתי נכבשה אדמה ביתר גבורה?

​

במוצא נטעתי על חלקת אדמתו של ברוזה, ליד מורד הסוכך, הפונה את עורפו לסט' ג'ון, ברוש צעיר, וולפסון נטע דקל קטן. ערבים מספר עזרו על ידינו יחד עם האיכרים ברוזה וכץ. בחשכת הלילה שבנו לירושלים.