יום ״תשעה באב״ מעניין אותי, אבל לא מפני ש״חמישה דברים אירעו את אבותינו... בתשעה באב״, כלשון המשנה, אלא מפני שחמישה דברים אחרים עלולים לארע אותנו ואת בנינו, אם לא נמצא עניין בהיבט אחד של ״תשעה באב״, נבין אותו ונלמד את לקחו, כראוי.

יום ״תשעה באב״ מעניין אותי, לא מפני שבו ״חרב הבית בראשונה ובשנייה״. בית המקדש, לימד אותנו הרמב״ם, בספרו ״מורה נבוכים״, היה בעל ערך דתי משני, מתאים לנסיבות הימים ההם, מיותר בנסיבות הזמן הזה. הרמב"ם ממשיך ואומר - ״אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו, פתאום". בימי משה רבנו ״היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם״. לכן, ״לא גזרה חכמתו... שיצוונו להניח מיני הע­בודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל״, אלא ״צוונו לבנות היכל לו... המזבח לשמו... הקרבן לו... והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו... כי לא תשת­חווה לאל אחר׳׳ (חלק ג׳, פרק ל׳׳ב). בית המקדש היה דרוש אך ורק כתחליף יהודי של בתי פולחן אליליים. אלפיים שנות יהדות בלי בית מקדש הוכיחו בעליל עד כמה סר טעמו ונמוג ערכו, עד כמה נעשה מיותר מכל הבחינות.

יום ״תשעה באב״ מעניין אותי, לא בגלל הטרג­דיה של תוצאות החורבן, אלא בגלל הדרמה של סיבותיו. את התוצאות אין להשיב. מה שהיה היה. את הסיבות אפשר להשיב, שהרי אפשר לחזור על  השגיאות העיקריות, אבל אפשר גם לא לחזור עליהן, אפשר וראוי שלא מה שהיה הוא שיהיה. שתיים מאגדות החורבן מובילות אותנו לשגיאות העיקריות, שאסור לחזור עליהן. האחת מתמקדת בעובדות, השניה מובילה אותנו לערכים.

האגדה הראשונה אומרת, בתרגום חופשי מארמית: ״אספסיינוס קיסר בא וצר על ירושלים שלוש שנים. היו בה. שלושה עשירים, נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת... היה בידם מזון לעשרים ואחת שנים. היו שם אותם בריונים. אמרו להם חכמים, נצא ונעשה שלום. לא הניחום ואמרו להם, נצא ונעשה מלחמה. אמרו להם חכמים, לא יסתייע הדבר. קמו הבריונים ושרפו אותם אוצרות מזון והיה הרעב״.

כך הביאו ״הבריונים״ את החורבן. ״בריונים״, מסביר רש״י הם: ״אנשים ריקים ופוחזים למלחמה״. תיאור קצר ומדויק; ״ריקים״, למרות הגאווה הלאומית שפיעמה בהם. ״ריקים״, למרות האידיאולוגיה הפטריוטית שהניעה אותם. ״ריקים׳׳, מפני שלא היתה למעשיהם הצדקה דתית של ממש. ״פוחזים״, מסביר רש״י בהזדמנות אחרת - ״בהולים במעשיהם לעשות בלא תבונה״. ״פוחזים למלחמה״, בהולים, בלא תבונה, לצאת לעשות מלחמה, במקום לצאת לעשות שלום. גאווה בהולה, פטריו­טיות בלא תבונה, התנגדות לשלום, להיטות למלחמה, כישלון חרוץ, חורבן, גלות. זו השרשרת העובדתית הממאירה. היא שרשרת איומה ונוראה, גם לטעמו של אדם כמוני, שלא רואה אפשרות של חורבן וגלות, אפילו בתרחיש הגרוע ביותר של עתיד מדינת ישראל והעם היהודי. היא שרשרת איומה ונוראה, גם אם היא מסתיימת בכישלון חרוץ, לאו דווקא בחורבן או בגלות. כבר ראינו להיטות למלחמה שהמיטה עלינו כישלון חרוץ, אובדן המוני של חיי לוחמים ואזרחים, חסר הצדקה מוסרית, בלתי נסלח.  

האגדה השניה כל כך מוכרת, עד שאף אחד לא טורח להבין אותה. לקחו ממנה ביטוי בן שתי מלים, הפכו אותו לקלישאה, שחקו אותה עד דק, עד שלא נותר שום לקח של ערך, לא מהאגדה כולה ולא מהביטוי הנדוש השאוב ממנה, ״שנאת חינם״. כדאי להתבונן באגדה הזאת מחדש: ״מקדש ראשון מפני מה חרב, מפגי ג׳ דברים שהיו בו - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבי­רות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים׳׳.

מה פירוש ״שנאת חינם״? אי-אפשר לומר שזוהי שנאה ללא סיבה, מפני שאין שנאה כזאת, שהרי כל שנאה נעוצה במה שחולל אותה. גם אי-אפשר לומר שזוהי שנאה ללא הצדקה, מפני שלא מתק­בל על הדעת ששנאה כזאת תהיה יותר גרועה משלוש העבירות החמורות ביותר, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, העבירות היחידות עליהן נאמר ״ייהרג ואל יעבור״. שנאת חינם אמורה להיות יותר גרועה, מבחינה דתית, מכל העבירות הללו גם יחד, עד כדי כך שהיא מצדיקה חורבן וגלות.    

רק דבר אחד יכול להיות יותר גרוע מהעבירה, הלא הוא ביצוע העבירה במסווה של קיום מצווה, פגיעה בערכים במסווה של שירות הערכים, יצירת רושם מובהק שמעשה עבירה הוא מעשה מצווה. זה חטאם של אותם ״בריונים״, אותם ׳׳אנשים ריקים ופוחזים למלחמה״, ריקים ופוחזים לאומנים במסווה של אוהבי התורה, שונאי חינם במסווה של אוהבי ישראל; יגאל עמיר ודומיו בכל הזמנים.

ביום ״תשעה באב" השבוע, יותר מכל היה ראוי להרהר ברצח יצחק רבין ז"ל, כדי לעמוד היטב אל מול הערוגה הארסית בה צמח יגאל עמיר, הערוגה הרעילה של מאות חבריו, שדיברו כמוהו, או לפחות שמעו מפיו את הרעיון של רצח רבין ופרס ושתקו, הערוגה החמקמקה שלא נעקרה עדיין, הע­רוגה המסוכנת מאין כמוה של אותה שנאת חינם.