זה יותר מחודש מקנן בי רצון מוזר: לצום בתשעה באב. יירגעו כל המודאגים - לא התחלתי לפתח סנטימנטים דתיים אחרי גיל 80. אני חילוני וכזה אשאר. ובכל זאת, המועד הזה, המציין את עזיבת העם היהודי את ארצו, את צאתו לגלות לפני יותר מאלפיים שנה, מעורר בי מחשבות עגומות, הקשורות לכאן ולעכשיו. 

במשך שנים נטיתי להסכים עם הטיעון, שעם הגשמת החזון הציוני והקמת מדינת ישראל איבד ט' באב את משמעותו. הרי אינני חרדי המייחל לגאולה או לבוא המשיח. הגאולה שלי מושגת על ידי בני אדם, הבונים, יוצרים, מתיישבים ובוראים בכוח מעשיהם מציאות חדשה לעם היהודי. 

יותר מכך, ירושלים אינה קרובה מאוד ללבי. בעיני היא מקום מושבה של פקידות אטומה וביורוקרטיה המונעת יוזמות של עשייה ויצירה. אני יודע, כמובן, שירושלים מסמלת הרבה יותר מכך, אך מעולם לא נמשכתי לסמלים המייצגים את העבר. לבי נמצא עם חלקים אחרים של ארץ ישראל כמו הגליל והנגב - אזורים דלי אוכלוסין, המחכים ליישוב ולפיתוח. אני מעדיף להפנות את פני אל העתיד, ובעיני הוא נמצא שם ולא בירושלים. 

ועם זאת, אני סבור שמבחינת המשמעות הרחבה יותר הנודעת לט' באב - יש לו עדיין תוקף. על פי המשמעות הרחבה הזאת בט' באב מבטא עם ישראל את צערו על שהוא שרוי עדיין בגלות ואת תשוקתו לשוב ולחיות חיים עצמאיים מלאים ובריאים בארצו. כמו לפני חורבן בית המקדש. 

אני יודע מהי גלות. הייתי פליט. אף שהייתי רק כבן עשר כשמשפחתי ברחה מגרמניה הנאצית, החוויה הזאת נטעה בי לאורך כל חיי את הרצון להכות שורשים ולהיאחז בקרקע. אך אף על פי שפעלתי בתחום המעשה הציוני של התיישבות ויצירה איני מרגיש שאני רשאי ויכול לנוח תחת גפני ותאנתי. יש לי תחושה קשה, תחושת כישלון - כאילו אנחנו עדיין מצויים בגלות. כביכול בגופנו עלינו לארץ, אך בנפשנו, במנטליות שלנו, נשארנו עם של פליטים. 

אנו סוגדים למי "שעשה את זה" בחו"ל, בזים לעבודה יצרנית, למלאכה, למיומנויות מעשיות, ומעלים על נס אנשי כספים, עורכי דין, וכל סוג של ידע שאפשר לארוז במזוודה ולהסתלק עמו מכאן. 

כמה שנים יכולים אנשים לחיות בארצם ולהמשיך לשבת על מיטלטליהם כאילו הם אורחים לרגע? 

במשך דורות של חיים בגלות הוכרחנו לנהל חיים מעוותים, לא בריאים, נטולי יצרנות ויצירתיות. כשניתנה לנו ההזדמנות להבריא, גילינו שכל מה שנכפה עלינו נהפך לחלק מאתנו. לא בקלות ניתן להיפטר מאורח חיים של נוודים. 

בחברה שלנו עדיף להיות עורך דין מאשר להשתלב כפועל מקצועי בתעשייה מתוחכמת, המבטיחה קיום של סיפוק וכבוד. בחברה הישראלית, אני מתבייש לכתוב זאת, בושה לעבוד. בושה לעמוד בין מכונות בסרבל כחול ולייצר מוצרים של ממש. 

ענפים שלמים בארץ משוועים לידיים מיומנות של אנשים משכילים. וזה לא שאין כסף בתחום. לעובדים כאלה התעשיינים מוכנים לשלם היטב. הסיבה היא, שערכי הציונות האמיתית התהפכו. הפירמידה שוב נעמדה על ראשה. זו תוצאה ישירה של מערכת החינוך שלנו, המציבה בראש סולם הערכים את המניפולציות ואת ההתפרנסות מבעיות של אחרים, ואילו חיים של יצירה ושל תרומה לעובד ולמדינתו נדחקו לתחתית הסולם. 

לצד הדבקות שלי בתחרות חופשית, תמיד האמנתי שהעובדה שהאדם יוצר בעבודתו משהו אמיתי מהווה ערך בפני עצמו, המעניק משמעות לחייו - במיוחד לנו, היהודים, על ההיסטוריה המיוחדת שלנו. 

מבחינה זו, אפוא, לט' באב יש רלוונטיות ישירה לחיינו כאן ועכשיו. עליו להזכיר לעצמנו את המחלה שלנו: האשליה שכבר נגאלנו מהגלות בעוד אנו בעצם שקועים בה. 

הרעיון שלפיו אדמה היא ערובה לביטחון צריך להיות מותאם למציאות ימינו. הביטחון הוא אמצעי ולא מטרה. אני סמוך ובטוח, שמעמדה של חיי יצירה ועבודה, של אנשים בטוחים בעצמם ובמקומם, נוכל להושיט יד בוטחת לשלום לפלשתינאים ולארצות ערב ולשתפם במפעל שאנו מקימים. יהיה אפשר לעשות זאת מתוך גישה שוויונית וברוחב לב. 

לעולם לא נחיה חיים חופשיים של עם היושב לבטח בארצו ולעולם לא נגיע לשלום, האפשרי, עם שכנינו, אם נמשיך לנהוג כעלים נידפים, יהודים גלותיים, החיים חיים של פחד והתגוננות. 

אינני מחכה לגורם חיצוני שיביא לנו ישועה. עבודת הגאולה היא מלאכה קשה לכולנו. יש צורך בחשיבה חדשה בכל הנוגע לתחומי החינוך (מדינה המחסלת את החינוך המקצועי שלה מאבדת את עצמה לדעת), התעשייה, וההגירה ממדינת תל אביב הערכית והפיסית לטובת הפריפריה המתפתחת.