ארץ ישראל היא אחד ממרכזי המוצא של צמחי תרבות צומחים בה עשרות מיני צמחים שמהם פיתח האדם צמחי תרבות ראשונים במעלה: צמחי תועלת, עצי פרי, עצי נוי, צמחי פרחים, תבלין ומרפא. בניהם שבעת המינים שנזכרו בספר דברים כסמלה של ארץ ישראל: חטה ושעורה, גפן תאנה ורימון, זית שמן וזיתים לאכילה, יתר הארבעה יין ופחמימות מתוקות למיניהן: פירות הנאכלים כמו שהם, צימוקים, דבלים ותמרים יבשים.

זית
הזית גדל בארץ ישראל כעץ בר בגליל ובכרמל. גידול זיתים בתרבות מצפון אפריקה ובדרום אירופה עד למזרח התיכון, ומחקרים מוכיחים כי הוא תורבת לראשונה בארץ ישראל ובלבנון. העץ ירוק עד ומאריך ימים ונושא פרי במשך עשרות שנים. הפרי נכבש, ירוק או שחור, ומזמנים קדומים מפיקים ממנו שמן מצויים מתקני הפקה (בית בד על מתקניו) מאז ימי קדם עד ימנו.

כרמי זיתים, בני זנים ותיקים למיובאים, פזורים בכל הארץ. חומר העצה משמש לייצור רהיטים וחפצי נוי.

 

חיטה
החיטה (אולי גם השעורה) היא גידול התרבות החשוב ביותר והקדום ביותר: מחקרים מצביעים על גידול חיטה בארץ ישראל מאז התקופה הנאוליתית (לפני כ- 10,000 שנה). חיטת הבר (אם החיטה) היא אם החיטה הקשה, שממנה יוצרים גריסים, אטריות ועוד, והיא צומחת במזרח הגליל ובגלבוע. החיטה הרכה, חיטת הלחם, פותחה מצמח אחר. הכלים לגידול החיטה (חריש, זריעה ודיש), לטחינתה לקמח ולאפיה התפתחו והשתנו במשך הדורות ושרידיהם הם בין הממצאים הארכיאולוגים החשובים. לחם חיטה הוא עד היום המאכל החשוב ביותר בחלק גדול של העולם.

שעורה
צמח זה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות, קמח שעורה היה "לחם עוני", מזונם של עניים, ושל בהמות הבית . השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם.

בארץ צומחים בו ארבעה מינים שונים של שעורה, אבל רק אחד מהם, שעורת התבור, הוא אבי השעורה הדו טורית (שני טורי גרעינים בשיבולת) שממנה פותחה השעורה גידול חשוב בארץ; לאחרונה פחת גידולה מאוד.

 

רימון
הרימון איננו עץ בר בארץ ישראל. אין כמעט צמחים נוספים במשפחתו, ולא ידוע מקורם של עצי הדר שמהם פותח המין התרבותי. רימונים גודלו בארץ כבר מימי קדם. הרימון הוא עץ או שיח גדול, עומד בשלכת חורף, מלבלב באביב ונושא שפע פרחים אדומים, שמהם מתפתח הפרי – כדור גדול ואדום, עם "כתר" בראשו. הפרי מלא גרגרים אדומים עסיסיים, וניתן לשמור אותו למשך חודשים ארוכים, לאכול אותו חי או להפיק ממנו יין. בזכות צורתו הייחודית של הפרי הוא שימש כמוטיב באמנות בכלי המקדש, בעיטור מבנים, בפסיפס ועוד.

תמר
עצי התמר צומחים בר ליד מעיינות בחלקים החמים של ארץ ישראל. תרבות התמר, שהיתה מפותחת בימי קדם, התנוונה במשך הדורות, וחודשה על ידי הישוב היהודי מחוטרים משובחים שהובאו מעיראק  וממצרים. מרבים את התמר מחוטרים, כי התמרים הגדלים מזרעים אינם נותנים פרי משובח. יש עצי זכר, ויש עצי נקבה, שרק הם נושאים פרי. לעץ התמר צורה אופיינית גזע זקוף ועטרת של כפות ארוכות בראשו. אשכולות התמרים מבשילים בסוף הקיץ, ופריים נאכל חי או נשמר למשך זמן רב. עץ התמר ופריו משמשים כמוטיב באמנות.

גפן
גפן היין היא שיח משתרע או מטפס, והיא עומדת בשלכת בחורף. היא פתוחה מגפן הבר, הצומחת במזרח התיכון, ולאחרונה הוכח כי היא מצויה גם בארץ ישראל. פריחת הגפן קרויה סמדר, ותוצריה שונים ומגוונים: עלי גפן לבישול, ענבים לאכילה, צימוקים, ריבות ובעיקר - יין. מגדלים אותה בארץ ישראל מאז ימי קדם, הן במדרגות ההרים והן בחולות המישור. גיתות עתיקות לדריכת יין, בנויות או חצובות באבן, מצויות במקומות רבים בארץ.

הגפן וחלקיה, האשכול והעלה שימשו מוטיב באמנות - בעיטור מבנים, בציורי קיר, בפסיפס ועוד.

תאנה
עצי תאנה צומחים בר ליד מעינות ונחלים בארץ ישראל, ומהם פותחו התאנים התרבותיות. היא עומד, בשלכת בחורף, ובאביב היא מלבלבת ומצמיחה פגות - תפרחות סגורות בצורת כדור, המתפתחות לפרי התאנה.

בתוך הפגה מצויים פרחי זכר ופרחי נקבה, והפרייתם המורכבת, נעשית על ידי צרעה קטנה שאינה נמצאת בארץ. ריבוי התאנה נעשה באמצעות ייחורים. פירות בתאנה מבשילים במשך הקיץ, והם נאכלים חיים, או נכבשים לדבלים, ואלה יכולים להישמר למשך שנה ויותר. במשק הקדום היתה לתאנה חשיבות רבה, אך עם ריבוי הפירות במשק המודרני היא ירדה מגדולתה.