שכח לא אשכח ליל שימורים, ליל זוועה באותו צריף, חדר האוכל של יגור, ויכוח שפרץ לאחר שניסיתי לעשות ערב זיכרון לתשעה באב ... בשעה מאוחרת לאחר חצות, פרץ חבר למקום – חבר לפועלי-ציון שמאל – תפס מידי את ספר קינות תשעה באב ... ובאורח קריקטורה בעווית פנים ובעווית קול, השמיע כמוציא דבר פיגול מפיו את "איכה ישבה בדד" בניגון טעמים. מחזה בעתה בלהה, עדות מחרידה לחרפת התלישות...

​

אזלה ידי לתאר אותן חרדות לפרטיהן.  זה הגל, זועף ונזעם, של זכר אותו ליל תשעה באב מלפני כ"ה שנים לא יניח לי. חזרתי מן העבודה, השעה הייתה די מאוחרת, פתע עמדתי הלום בחצר: הערב ליל תשעה באב. יש לעשות – ויעבור עלי מה. מה? איך? בצקלוני אין דבר... אין בפי דבר. והנה חדר האוכל כבר על סף ארוחת הערב, הרי יש להודיע על כך מיד! אצתי ורשמתי ביד מבוהלת: הערב – זיכרון לתשעה באב, למען יידע העם.

​

מעשה שרלטן – אותה שעה גם לא ידעתי מה אביא אל שולחן הכלל. ספרייה אין או שהייתה נעולה. המורה, בטרם יצא לחופשה, הפקיד ספריו ביד אחד החברים. אצתי אליו. עברתי בבהלה על הספרים... נכנסתי לחדר האוכל עם גל הספרים... סוללה גבוהה ודוחה על השולחן. הכינותי פותח, אפילו הקרבתי עצמי לנגן באצבעות כף ידי המיובלת והלא אמונה, ניגון אבל בוויולה... בבחינת "ויהי כנגן המנגן". סימן ראשון ל"התפוצצות" – לא איחר לבוא. בעוד אני עומד לפני גל הספרים, נבוך ונרעש ... נמצא מי שהוציא את הוויולה מדממתה והחל מנגן בה איזה ואלס קלוקל. באחת נסתם הגולל על "סם ההשראה"... ובכן יהא בלא "השראה".... כתום הקריאה באה התגובה. הזעקה הקיפה, אנשים קמו ממיטותיהם. חדר האוכל התמלא אנשים, עמדו על ספסלים, איש איש וחציו באשפתו ליידות אל מול אותו בחור עז הפנים ונבוך כאחד... אני זוכר את כל מראה הזוועה ובאוזניי הומה  שאון הגלים הזדוניים על שצפם וקצפם.