בין יתר המועדים המיוחדים לעם ישראל מזדקר יום הזיכרון לחורבן-הבית. ״הבית״ - הוא ב י ת - ה מ ק ד ש. אנו רגילים לצירוף הזה של ״בית״ ו״מקדש״, כציון מקום המהוה מוקד הקדושה המסמל את הזיקה המיוחדת של עם ישראל לאלוהיו - זיקת הברית; וראוי לשים לב לעובדה שכינוי כזה אינו קיים בעמי העולם באותם זמנים. בכל העמים אתה מוצא מקדשים כמרכזי-פולחן, ומהם גדולים ומפוארים פי כמה מבית המקדש בירושלים, אבל לא מצאנו שאותם עמים יכנו את מרכז הפולחן הזה בכינוי האינטימי "בית״.

אכן, גם בישראל מכונה המקום בתחילה בלשון השגורה: על הקמת המשכן נאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, (שמות כ"ה, ח'). המשכן נקרא בכל שלבי יצירתו ותפעולו "משכן״ בלבד ("וכבוד ה׳ מלא את המשכן״) וכדומה בכל תיאוריו לאחר מכן.

הכינוי "בית״ למקדש מופיע לראשונה בהרהורים של דויד על הצורך לבנות בית-קבע למקדש. וכידוע נאסר עליו הדבר, והמשימה הוטלה על בנו שלמה ("הוא יבנה ב י ת לשמי״, שמואל: ז', י"ג). ומימי שלמה ואליך אנו שומעים על בית המקדש, או בקיצור הרווח - "ה ב י ת": ״ויבן הבית ל-ה'״ (מלכים א', ו' ,א'). הכינוי הזה מציין כאחת: בית למשכן האל ולכבודו, ובית בו מסתמלת הזיקה בין בורא-העולם ועם-סגולה, אשר קיבל עליו את היעוד במעמד-סיני לחיות בעולם כ״ממלכת כוהנים וגוי קדוש", לצורך תיקונו של עולם ועילוי האדם.

חורבן ״הבית״, הראשון והשני, גרם לדורות שחוו את מוראות החורבן כאב עמוק ומשבר חמור. שאלת הזעקה בראש מגילת איכה מבטאת את חומרת המשבר:

"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה"...

"א י כ ה" - מכוונת לא לתוצאות הפיסיות של החורבן אלא לערעור הפנימי של האמונה בנצח הזיקה בין בורא-עולם לעם-בריתו. ומכאן יובן האפיון של הֶלֶם מכת החורבן בפסוק זה - ״היתה כאלמנה״. רוצה לומר: בני עם-הברית עומדים נבוכים וכואבים מול חורבות ״הבית״ כאותה אלמנה, שנשארה בודדה ונעזבת בעולם, לאחר שבעלה, ידיד נעוריה, נפטר והלך לעולמו.

בעולמם של יהודים מאמינים נתפס החורבן כמאורע שבא מידי שמים. ולכן הם עמדו תוהים ונבוכים ושואלים את עצמם: הכיצד ״גדע (ה') בחרי-אף כל קרן ישראל, השיב אחור ימינו מפני אויב, ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב" (איכה ג', ג') זעקת איכה. במשמעות זו אנו שומעים מפי בכי דור חורבן בית- שני שנתכנסו ביבנה תחת הנהגתו של רבן יוחנן בן-זכאי: "אמר רק יוחנן בן תורתא:

מפני מה חרבה שילה - מפני בזיון קדשים בתוכה. ירושלים בניין רארון - מפני מה חרבה? מפני עבודה-זרה גלוי-עריות ושפיכות-דמים שהיה בתוכה. אבל באחרונה (בימי בית-שני) מכירין אנו בהן שהם עמלים בתורה וזהירים במעשרות - מפני מה גלו?! מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו. ללמדך, שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום (הקדוש ברוך הוא), ושקלה הכתוב כנגד עבודה-זרה וגילוי-עריות ושפיכות- דמים״ (תוספתא מנחות י"ג, י"ב).

אכן, לא היו בדורות ימי בית-שני דור נאמן לדרך התורה ולהנהגת חכמי התורה כדור החורבן. וככל שהעמיקה נאמנות זו - כן חמור היה משבר החורבן שפקד את אותם יהודים מאמינים, שחוו את אימי החורבן. החורבן עלול היה להביא אותם יהודים, טובים ומאמינים, לערעור אמונתם בהמשך קיום ברית-סיני; ואבדן טעם המשך קיום התורה ואורחות חייהם, שהיו מיוסדים אל ברית-זו.

כיצד אירע פלא המשך קיומו של עם ישראל למרות משבר חמור זה?

לא היה זה נס משמים, אלא מפעלם של קומץ חכמים, ששרדו מן החורבן, והורו לעם המיוסר כי יש לראות את החורבן כאחד השלבים, והנסיונות, של ברית-סיני. כל מי שחזקה בו אמונה באמת ובתוקף של ברית זו חייב לעמוד בנסיון זה, פירוש הדבר: להמשיך לחיות כיהודים גם ללא ירושלים ובית-המקדש כמוקד קדושה של עם ישראל. ולפי זה אנו שומעים מפי רבן יוחנן בן זכאי את המשל הבא:

״אם היתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח! - בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא להקבילו״ (אבות דברי נתן נוסח ב' פרק ל, ד).

רוצה לומר: המשך לחיות כיהודי גם במציאות החורבן בארץ-ישראל. ואם יבואו אנשים ויאמרו לך: למה אתה עוסק בקטנות הללו של חיי יום-יום יהודיים (ב״נטיעה״) - הרי המשיח בא ומצפה לך!...אל תשמע להם. אלא המשך לטפל באותה "נטיעה" שבידך. ולאחר שזו תיקבע איתן באדמה - צא לראות מה אמת על בוא המשיח: אם המשיח אכן בא - יהיו בידיך גם משיח וגם "נטיעה״. ואם יתברר שהיתה זו שמועת-שוא - חזור לביתך להמשיך לטפל באותה ״נטיעה״.

 

זוהי יבנה שהורו חכמיה לעם המיוסר. הודות לה המשיך הישוב היהודי להת­קיים בארץ, כשישוב יוצר וכמרכז לכל התפוצות, מאות בשנים לאחר החורבן.

ומכאן משתמע לקח לדורות כיצד להפוך משבר-חורבן למנוף ליצירה בונה.