גרין קארד וטריפל אלף

פעם בשנה, בשחר, אור לארבעה עשר בניסן, מתייצב יחזקאל בשדה התעופה הסמוך לתל אביב, כדי לרדת בחיפזון לאמריקה. עשרים וארבע שעות לאחר מכן הוא מתייצב לטיסה החוזרת לתל אביב. הלילה שבו חוגגים המוני בית ישראל את ליל הסדר המסורתי הוא הלילה היחיד בשנה שבו אין יחזקאל עורך את הסדר באחת ממסבאות תל-אביב.

​

את היום שבו הוא יורד בחיפזון לאמריקה הוא מנצל להארכת תוקף הגרין קארד שלו. אם לא יעשה זאת יאבד את זכותו להיות גר תושב בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שני כרטיסי ביקור של שתי מדינות מוצמדים לדרכונו של יחזקאל ומאפשרים לו לעבור עדיין בין מולדתו לבין מה שהייתה ארצו. כרטיס הביקור האחד הוא הגרין קארד של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות שמודפסת עליו תעודת גר תושב (Permanent Resident Card). הכרטיס השני הוא הטריפל-אלף (Triple Alleph) של ארץ ישראל, שמודפס עליו: "אֲרַמִּי אבֵד אָבִי".

​

בכל פעם שנוחת יחזקאל באמריקה הוא מתייצב למרגלות כיסא הכבוד של שוטר משטרת הגבולות, מציג בפניו את הגרין קארד שלו, ועונה בחרדה מנומסת לשאלות החשדניות: "למה ויתרת על מקום עבודה קבוע בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? איפה בדיוק אתה מתכונן להתגורר בביקורך הנוכחי? כמה זמן אתה עתיד להישאר כאן? איזה סרט בדיוק באת לצלם? איזה סרטים צילמת לאחרונה במזרח התיכון? למה אין לך כתובת קבועה על פני האדמה? למה אין לך מקום עבודה קבוע? כמה כסף, אם בכלל, יש לך? מדוע אתה שוהה במזרח התיכון כל כך הרבה זמן? מה בדיוק אתה מחפש בארץ זבת פיגועים וטרור? מפני מה אתה ממשיך להחזיק בגרין קארד הנכסף של ארץ האפשרויות אם בחרת לא להיות בה גר תושב? מה הרקע הצבאי שלך? איפה בדיוק היית ב- 11 בספטמבר 2001? מדוע מלא דרכונך בעשרות חותמות של משטרת הגבולות הבבלית? למה המבטא המזרחי שלך מתובל בארמית בבלית? מה גרם לך לקחת שיעורי טיסה בגיל כל-כך מתקדם? מה יש בתלמוד הבבלי הזה שאתה סוחב אותו אִתך לכל מקום?

​

אם מניחות תשובותיו של יחזקאל בן בוזי את דעתו של שוטר הגבולות - הוא מואיל להחתים את דרכונו עד לירידה הבאה. אם לא - לוקח השוטר את התיק האישי של יחזקאל לחדר זכוכית אחורי, ומורה לו להמתין שם יחד עם יתר הגרים החשודים.

​

כעבור שלושים ושש שעות, במוצאי חג ראשון של פסח, ישוב יחזקאל אל הארץ אשר אלוהיו נותן לו עדיין לנחלה. בטרמינל שדה התעופה ילך אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ויאמר אליו: "הגדתי היום ליהוה אלוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבותינו לתת לנו". לאחר שיסיים יחזקאל את דבריו יקח הכהן את ה"טריפל אלף" מידו, יניחו לפני מסך האורים והתומים, וישווה בין הכרטיס המגנטי שלו לבין הכתובת "`ארמי אובד אבי" המרצדת על פני המסך. אחר כך יניח הכהן רשם קול משטרתי לפני יחזקאל, ויקשיב בדריכות למבטא הארמי בבלי החשוד שלו. יחזקאל יחויב להניח ידו על התנ"ך ולהצהיר בקול: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב". לאחר מכן הוא ייחקר חקירה צולבת על-ידי הכהן אשר יהיה בימים ההם...

​

כל מה שרצינו לדעת על חיי המין של יהוה

במונית משדה התעופה למסבאה מכין יחזקאל דרשה על "ארמי אובד אבי". קהל המסובאים מקבל את פניו בברכת חג שמח, ולאחר הכוס הראשונה ו"מה נשתנה" מוזג לו איש הבַּר את כוס היין השנייה. יחזקאל מתחיל לקרוא בחיפזון מן ההגדה עד שהוא מניח את הכוס מידו ומגלה את המצות ומכריז:

" `אֲרַמִּי אבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב...`... - `גָּדוֹל עָצוּם`, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, `וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם`. ו`רָב`, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, `רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבואִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכונוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרום וְעֶרְיָה וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי`... [1]".

​

למרות תכנונו לדרוש דרשה מקורית על "ארמי אובד אבי", דורש יחזקאל דרשה בלתי צפויה על "שדיים נכונו ושערך צימח". הוא לא מאמין למשמע אוזניו כשהוא שומע את עצמו אומר: "כל מה שרצינו לדעת על חיי המין של אלהים נוכל למצוא בקטע הזה - שדיים נכונו ושערך צימח ואת עירום ועריה ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך - כל מה שרצינו לדעת ולא העזנו להקשות…".

​

יחזקאל לא אוהב את הדברים שיוצאים מפיו, אבל קהל המסובאים "מת" על הסגנון הבלתי מרוסן שלו. הוא שותה כוסית וודקה כדי להתגבר על המבוכה, ומיד לאחר מכן פותח בארבע הקושיות היומיות (כל ערב הוא פותח את דרשת ליל-הסדר שלו בארבע קושיות אחרות):

"מיהי הילדה המתבגרת ששדיה נכונו ושערה צימח? למה היא עירום ועריה? מיהו הגבר העובר עליה ורואה אותה מתבוססת בדמיה? למה הוא ממלמל `בדמיך חיי בדמיך חיי?`…".

"יד על הלב", ממשיך יחזקאל, "מי מאִתנו העז להתייחס אמש לקטע הזה?... לא כל-כך נעים לעשות זאת באירוע כה משפחתי... עורך הסדר משתדל להיות בסדר, ולקרוא את הקטע הזה מהר ככל האפשר. על רקע צחקוקי הילדים יסמיקו חלק מהמבוגרים, כמה מהם יטמנו את ראשם בקערות הסדר לוודא שכל החרוסות והכרפסים מונחים במקומם, וכל השאר יתחזו לבן שאינו יודע לשאול. אחרי הכל, לא תמיד זה ששותק הוא זה שאינו יודע לשאול, ולפעמים יפה שתיקה לחכמים. הלילה עוד גדול, ולכל אחד מאִתנו יישארו לפרש קטעי הגדה אחרים. במהלך פירושם נוכל להפגין עד כמה כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים את כל התורה כולה...

​

הבת הרשעה והבן החכם בלילה

מדי פעם תסב סביב השולחן לפחות אשה אחת שהקטע הזה יוציא אותה מהכלים המוגעלים, ויוציא אותה מהכלל, ויגרום לה לדבר אל עצמה בגוף שני רבים - "מה הקטע שלכם?", היא תאמר לעצמה, "בשביל מה, בכלל, הייתם צריכים להיכנס לתוך הגועל נפש הזה? אין לכם מה לעשות בחיים? מה כל הדם הזה לכם?!...".

​

אף אחד כמובן לא ישמע אותה, שכן מזה שנים היא מדברת אל עצמה בגוף שני רבים. מזה שנים רבות שהיא מוציאה את עצמה מהכלל, מבלי שאף אחד ידע. זו ההתמחות הכפייתית שלה - להסתיר את עובדת היותה הבת הרשעה. אף פעם היא לא תצא מהכלל בפרהסיא. זה הקטע שלה...

לעומת הבת הרשעה והנסתרת יתגלה לפעמים בן צעיר אחד, צדיק במיוחד, שיתנדב להציל את המצב, ולהיות הבן החכם בלילה. כארי שואג יתגבר על יצרו ויאמר: "ברור שלא בשדיים ממש עסקינן, ולא בשיער ערווה ממש. וכי אין לו לקדוש ברוך הוא מה לעשות חוץ מלכתוב `שדיים` ו`שיער` בתורתו הקדושה?!...".

​

תוך כדי כך ינופף החכם בלילה לעיני כולם בתנחומא הקדוש, כשהוא קורא מתוכו בהטעמה מרובה: "וכי לא היה לקדוש ברוך הוא לכתוב אלא שדים ושיער?! - אלא השדים זה משה ואהרֹן, שנאמר בהן `שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה`. `ושערך צימח` - הגיע הקץ (זמן הגאולה), ולמרות ששערך צימח והגיע זמן הגאולה, את עדיין `עירום ועריה` - עירומה ממצוות ועריה ממעשים טובים...".[2]

​

לחיזוק דבריו יעבור החכם בלילה למדרש שיר השירים רבה על הפסוק "שני שדיך כשני עופרים תאומי צביה": " `שני שדיך` - אלו משה ואהרֹן. מה השדים הללו הודה והדרה של אשה, כך משה ואהרֹן הודן והדרן של ישראל; מה השדים הללו נויה של אשה כך משה ואהרֹן נוין של ישראל; מה השדים הללו כבודה ושבחה של אשה כך משה ואהרֹן כבודן ושבחן של ישראל; מה השדים הללו מלאים חלב כך משה ואהרֹן ממלאים ישראל מן התורה... ".[3]

​

"מן המפורסמות הוא", מעיר יחזקאל, "שמשה ואהרֹן הגלויים אינם מוזכרים כלל בהגדה של פסח, ולעומת זאת משה ואהרֹן הנסתרים מוזכרים היטב. מסתבר כי שני אחים עופרים אלו הם הודה והדרה של כנסת ישראל, שלמרות ששערה צימח והגיע זמן הגאולה, היא עדיין עירומה ממצוות ועריה ממעשים טובים, והיא מחכה לבחיר לִבה שיבעל אותה בעילת בתולים ויאמר לה בדמייך חיי ויאמר לה בדמייך חיי...".

​

לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר יהוה

יחזקאל מכיר בעל פה את הסיפור המזעזע על יהוה הבועל את כנסת ישראל שנמשלה לילדה בתולה. יהוה בכבודו ובעצמו הכתיב לו את הספור הזה והורה לו להכניסו לפרק ט"ז של ספרו. יהוה בספור זה הוא גבר מכה המזכיר שוב ושוב לאשתו המוכה איך גאל אותה כבר ביום היוולדה. "באותו יום מצאתיך מושלכת בשדה כשאת מתבוססת בדמיך. אף אחד לא חמל עלייך - רק אני פרשתי עלייך את חסותי, והחלטתי להשקיע בך הכל ולגדל אותך. לא רק כבת מאומצת גידלתי אותך, אלא גם כאשתי העתידית. מכל טוב הרעפתי עלייך, ואת פרחת כאלפי רבבה. כשהגעת לפרקך שָׁדַיִם נָכונוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרום וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּודִים וָאֶפְרשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אתָךְ נְאֻם יהוה וַתִּהְיִי לִי[4]...

​

כאשתי הצעירה המשכתי להרעיף עליך מכל טוב – "אַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ. וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּראשֵׁךְ. וַתַּעְדִּי זָהָב וָכֶסֶף וּמַלְבּוּשֵׁךְ שֵׁשׁ וָמֶשִׁי וְרִקְמָה. סלֶת וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן אָכָלְתְּ וַתִּיפִי בִּמְאד מְאד..." כל-כך יפה היית עד שיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ והתחלת לזנות – "וַתִּבְטְחִי בְיָפְיֵךְ וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ וַתִּשְׁפְּכִי אֶת תַּזְנוּתַיִךְ עַל כָּל עוֹבֵר לוֹ יֶהִי... וַתְּפַשְּׂקִי אֶת רַגְלַיִךְ לְכָל עוֹבֵר וַתַּרְבִּי אֶת תזְנוּתָיִךְ"...

"לָכֵן זוֹנָה שִׁמְעִי דְּבַר יהוה", אומר האב המשקיען שהפך למאהב מתלהב שהפך לגבר נבגד וזועם - "הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת כָּל מְאַהֲבַיִךְ אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתְּ עַל כָּל אֲשֶׁר שָׂנֵאת וְקִבַּצְתִּי אתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת כָּל עֶרְוָתֵךְ. וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נאֲפוֹת וְשופְכות דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה. וְנָתַתִּי אוֹתָךְ בְּיָדָם וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמותַיִךְ וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ וְהִנִּיחוּךְ עֵירום וְעֶרְיָה... וַהֲנִחותִי חֲמָתִי בָּךְ וְסָרָה קִנְאָתִי מִמֵּךְ וְשָׁקַטְתִּי וְלא אֶכְעַס עוֹד".

​

רק כך אצליח להירגע - רק לאחר שאגרום לך לעבור את כל טקסי ההשפלה האפשריים! רק לאחר שתירגמי ותישרפי תנוח חמתי ותשוב עטרת חיי הזוגיות שלנו ליושנה. רק לאחר שכולם יכלו בך את זעמי אשיבך אלי כקדם וְזָכַרְתִּי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אוֹתָךְ בִּימֵי נְעוּרָיִךְ וַהֲקִימוֹתִי אֲנִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יהוה...

​

ושיהיה לך ברור, זונה, לעולם לא אוותר עלייך. גם אם תעשי את כל המאמצים להתנתק ממני. הרי את מעוגנת לי לנצח, הרי את מסורבת-גט שלי לעד ולעולמי עולמים. גם אם תמשיכי לפשק רגלייך לכל עובר ושב. לעולם תהיי שלי...   שלי...".

​

יהוה מוציא להורג את אהובת יחזקאל

בכל פעם שנזקק יחזקאל לסיפור זה הוא לא יכול שלא להתרפק בגעגועים על אהובתו שהוצאה להורג על ידי יהוה . "וַיְהִי דְבַר יהוה אֵלַי לֵאמר", נזכר יחזקאל באותו שחר מר ונמהר, "בֶּן אָדָם הִנְנִי לקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה וְלא תִסְפּד וְלא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ".[5]

​

יחזקאל ההמום לא האמין למשמע אוזניו. הוא כבר התרגל לכך שיהוה מטיל עליו להפיק מיצגים מופרעים כדי למשוך את תשומת לִבה של כנסת ישראל הבוגדת. אלהים כבר ציווה עליו לבצע את מיצג אכילת המגילה, ואת מיצג הפאנק "תער הגלבים" ואת מיצג הסאדו בכבלים[6], אבל לקחת את מחמד עיניו? לבשר לו בבוקר שבערב הוא ממית את אהובתו במגפה פתאומית?! ולא זו בלבד אלא שעליו להתנהג למחרת האסון כאילו כלום לא קרה? לא לספוד, לא לבכות, לא להוריד דמעה?! ובשביל מה?! - בשביל להמחיש לכנסת ישראל עד כמה קנא ונוקם הגבר האלוהי שלה?!...

​

בכל יום נזכר יחזקאל כיצד התפלל בלִבו שהמיצג האלוהי הזה יסתיים כמו מיצג "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה". עד הרגע האחרון קיווה שבסוף יופיע המלאך הגואל שיאמר "לא אשלח ידי אל מחמד עיניך", אבל מאומה לא קרה. בו בערב מתה אהובתו, כמו שנאמר: "וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב וָאַעַשׂ בַּבּקֶר כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי".[7]

​

למחרת השכים יחזקאל וחייך חיוך בוקר טוב לכולם. כאילו כלום לא קרה. בדיוק כאשר צווה על ידי יהוה.

יחזקאל יזכור לעולם את אשר עשה לו יהוה. לא ישכח.

​

בדמייך חיי בדמייך חיי

 עכשיו מדחיק יחזקאל את זִכרה המתוק של אהובתו, ודורש למסובאיו את דרשת "בדמייך חיי" על פרק טז בספרו. יחזקאל מודע למאמציהם של פרשניו המסורתיים להוכיח שכל המסופר בפרק זה לא היה ולא נברא אלא משל היה. זאת בניגוד מוחלט לסיפור הוצאתה להורג של אהובתו. סיפור שהיה ונברא, לאסונו. שלא משל היה, אלא נמשל איום ונורא.

​

"כל העניין אינו אלא לשון משל", כותב רש"י[8], ומהמשל עולה כי התינוקת המושלכת ביום היוולדה היא כנסת ישראל בימי גזירות פרעה, הגבר החומל עליה הוא אלהים, סימני ההתבגרות שלה (שדים נכונו ושערך צימח) מסמלים את בשלותה לצאת מעבדות מצרים, ברית הנישואין היא מעמד הר סיני והתכשיטים הם המשכן וכליו.

​

דם הילדה לפיכך, איננו אלא דם המילה ודם הפסח. כך "מתרגם" יונתן את הפסוק "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי! בדמייך חיי! - "ובזוכרי את אבותיכם נגליתי להצילכם מהשעבוד שבו אתם מתענים, ואמרתי לכם: `בדם המילה אחוס עליכם ובדם הפסח אציל אתכם` ".[9]

דם רב זורם בסיפור יציאת מצרים. עשר המכות מתחילות בדם ומסתיימות בדם. בזמן שניגר דמם של כל הבכורות המצריים, הוטל על בני ישראל לסמן בדם קורבן הפסח את משקוף ביתם, כדי שיפסח אלוהיהם על בכוריהם - וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזות מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף... וְעָבַר יהוה לִנְגּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזות וּפָסַח יהוה עַל הַפֶּתַח וְלא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגּף".[10]

​

מצוות הפסח היא המצווה הראשונה שניתנה לכנסת ישראל העירומה ממצוות. כאשר נצעקת צעקה גדולה ומרה בכל ארץ מצרים, מתקיים טקס החניכה הראשון של כנסת ישראל שאינה אלא ילדה עירומה המתבוססת בדמיה.

​

בכל שנה ושנה חובה על כל בני ובנות ישראל לשחזר את ליל הדמים הזה. כל התמים והתמות, החכמות והחכמים, הרשעים והרשעות, אינם אלא כנסת ישראל מתבוססת בדמי בתוליה, שיהוה עובר עליה בחצי הלילה ואומר לה "בדמיך חיי בדמיך חיי...".

​

רק יחזקאל מוציא את עצמו מהכלל בלילה הזה הלילה הזה הלילה הזה...

שבלילה הזה לובש יחזקאל שחורים ומתעטף בשחורים וממריא לשמים השחורים ונוחת במקום שאין מכירים אותו ומתייחד עם אהובתו.

בכל הלילות האחרים הוא בורח אל דרשות ליל הסדר.

 

[1] יחזקאל טז, ו

[2] מדרש תנחומא שמות, פרק י"ב

[3] שיר השירים רבה פרשה ד, סימן ה

[4] יחזקאל טז, ז - ח - חשוב להעיר שעורכי ההגדה הפכו את סדר הפסוקים המופיע ביחזקאל. על-פי הכתוב ביחזקאל אומר הגבר (האל) בדמייך חיי לתינוקת בת יומה המתבוססת בדמה, ואילו מההגדה משתמע שהוא אומר זאת לילדה המתבגרת ששדיה נכונו ושערה צימח והיא עירום ועריה... כל יתר הציטוטים בהמשך לקוחים מפרק ט"ז ביחזקאל.

[5] יחזקאל כ"ד, ט"ו-ט"ז

[6] ראי/ה על כך יחזקאל פרקים ג, ד, ה.

[7] יחזקאל כ"ד, י"ח

[8] רש"י ליחזקאל ט"ז, ט, דיבור המתחיל "ואסוכך"

[9] ועל דכרן קים אבהתכון קדמי אתגליתי למפרקכון ארי גלי קדמי ארי אתון מענן בשעבודכון ואמרית לכון בדמא דמהולתא אחוס עליכון ואמרית לכון בדם פסחא אפרוק יתכון.

[10] שמות י"ב, כ"ב-כ"ג