ספר דברים

האזינו

פרשת

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁ"י וַתִּשְׁכַּ"ח אֵל מְחֹלֲלֶךָ (דברים לב יח)

 

מירושלים לפילדלפיה

כשנולדתי בירושלים באביב תש"י התקיים בי הפסוק צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלֲלֶךָ. מאז אני משכיח את אלוהַי יומם ולילה, אך הוא מזדכר כצור ועולה אלי מתהום הנשי-ה.

בקיץ תשכ"ח התגייסתי לצבא ההגנה והכיבוש, ובחורף תשנ"א התייצבתי לשירות המילואים האחרון שלי. עשרים וארבע שנים תעיתי בין שִכחת תשכ"ח לשִׂנאת תשנ"א, ונדדתי בין מוצבי מדבר סיני, תעלת סואץ, בקעת הירדן, הערבה, רמת הגולן, לבנון, השומרון, מדבר יהודה ורצועת עזה.

ימי הצבא שלי הם מסע אלונקות מזורז של ילד בן שמונה-עשרה ההולך עם מגדל ומשקפת דרך עשרות תצפיות, מוצבים ובסיסי צבא, עד שהוא מגיע אל תחילת שנות הארבעים של חייו. היה משהו אבוד מראש במסע הזה לאורך גבולותיה המשתנים של ארץ ישראל. כמו ב"כיסאות מוסיקליים". כל עוד מתמשך הניגון, הולכים כולם הליכה דרוכה לאורך הגבולות, כאשר עין ימין שומרת שלא יבואו מחבלים מהצד ועין שמאל שומרת על מקום טוב באמצע. ברגע שנפסק הניגון נדחפים כולם למרכז המעגל. מי שלא מוצא מקום יוצא מן המשחק, והשאר ממשיכים לפטרל לאורך הגבולות המתחלפים, וממשיכים לטשטש את דרכי העפר של הקווים הירוקים והסגולים והאדומים.

עשרים וארבע שנים רצופות שמרתי על כל כללי המשחק, ואיבדתי את כל המקומות הטובים באמצע. נדדתי לאורך הגבולות המתחלפים, זחלתי על קוצים ועל גדרות תיל, צפיתי על כל השיחים והשבילים שמעבר לגבול, דיווחתי לעשרות חמ"לים על כל תנועה חשודה, והעיקר: נזהרתי שלא לעבור את הגבול. נזהרתי שלא להוציא את דיבת הארץ רעה, ושלא להגזים בביקורת העצמית שלי כנגד נאמנותי לשלטון הכיבוש המתגונן. תמיד כבשתי את יצרי מתוך התגוננות, והתגוננתי תוך כדי כיבוש. תמיד הקפדתי להזיז בכמה סנטימטרים את הקווים האדומים שלי. אף פעם לא חציתי אותם. עד היום שבו חציתי את הירדן מזרחה וירדתי לפילדלפיה.

פילדלפיה שוכנת כארבעים קילומטר ממזרח לירדן, וכשמונים קילומטר מזרחית-צפונית לירושלים. בימים אלו היא מוכרת יותר כעמאן, אבל בתקופת התלמוד שמתוכה אני כותב היא נקראת פילדלפיה. בכל המפות והמסמכים מהמאות הראשונות לספירה בולטת עיר רומית-ביזנטית זו כאחת הערים המרכזיות במזרח התיכון. כשנחתתי בה לראשונה היא הייתה עדיין עיר אמריקאית השוכנת בין הנהרות דלוור וסקולקיל, אך תוך זמן קצר הסבתי אותה לעיר מחוז רומית הממוקמת בשטח ההפקר שבין התלמוד הבבלי והמקרא הארצישראלי.

שטח ההפקר שבין התלמוד הבבלי והמקרא הארצישראלי מתפרש על פני המרחב הפרוע שבין הברית הישנה לבין הבריתות המתחדשות עד עצם היום הזה. עד היום משוטטים במרחב הפרוע הזה אלפי דרשנים - רבים מהם מתחזים לאנשי דת ממוסדים, ומיעוטם לכופרים שהוציאו את עצמם מהכלל. אלו ואלו משדרים מדרשים משודרגים ואינם יכולים שלא לדבר בשפה מוצפנת.

 

ממזרח למארב

בסתיו תשכ"ח, כשהייתי בן שמונה-עשרה, פגעתי לראשונה במקום שבו, בקיץ תשנ"א, אעבור את הירדן לפילדלפיה. היה זה במהלך המארב הראשון בחיי שהתמקם מעל סבך הנהר, מול ערבות מואב על פני יריחו. לרגע לא עצמתי עין, וצפיתי על הירדן המוסווה המתפתל למרגלותיי. על פי ידיעות מודיעיניות התעתדו מחבלים אכזריים לטפס מתוך הנהר, לחדור ללב מדינת ישראל, ולפגע בה פיגוע קטלני. כל הלילה שכבתי במקום ההוא והזעתי מפחד. במארב שלמחרת כבר למדתי להסתיר את הפחד, ושנה לאחר מכן, בסתיו תשכ"ט, שבתי אל המקום ההוא כדי לפקד על סִדרה של שישה מארבי לילה רצופים. הייתה זאת טבילת האש הראשונה שלי כמפקד, ולא הייתי מודע לכך שהמארב שלי חולש על המקום שבו עולה אליהו בסערה השמימה, ועל המקום שבו מטביל יוחנן את ישוע. ולא חלמתי שבמקום שבו אני שוכב חולפים שישים ריבוא בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת. הייתי ילד בן תשע עשרה שהוטל עליו לפקד על מארב של שישה ילדים בני שמונה עשרה. כל הלילה צפיתי על הגדר החשמלית המתפתלת לאורך הירדן, ושפכתי על עצמי מים קרים כדי שלא אירדם, והזיתי על מחבלים שיעלו מסבך הירדן ויתקדמו לעבר הגדר הראשונה ויחתכו את התיל ויהלכו בזהירות בין המוקשים עד שיגיעו אל הגדר השנייה ויזחלו מתחתיה זחילה חשאית, וימשיכו לקראתנו מבלי להבחין בנו, ואנו נעצור את נשימתנו עד שיתקדמו כדי חמישים מטר מאִתנו, ארבעים, שלושים, עשרים וחמש, עשרים, חמש-עשרה... עד שאצעק "אש!", וכל החיילים שלי יענו "אש אש אש!!!", וכל המקלעים והרובים ייצרו אש תופת, ואחרי דקה ארוכה אצעק "קדימה הסתער!" וכל החיילים שלי ימשיכו לירות ולהסתער בשורה חזיתית עד הגדר הראשונה, ורק לאחר שאערוך ווידוא הריגה אדווח לחמ"ל שכל המחבלים מחוסלים, ולמחרת יגיעו המג"ד והמח"ט ואלוף הפיקוד, ואולי אפילו הרמטכ"ל, וכולם ילחצו את ידי ויאמרו "עבודה יפה, מפקד צעיר, כל הכבוד...".

 

מפסיון לנבו

שבע שנים מאוחר יותר שבתי אל המקום ההוא כדי לפקד על מוצב פסיון, החולש על אתר הטבילה, שהוא אתר הצליחה, שהוא אתר העלייה בסערה השמימה. שלושה קֵיצים רצופים שהיתי ארבעים יום וארבעים לילה בפסיון - בקיץ תשל"ה, בקיץ תשל"ו ובקיץ תשל"ז. בכל קיץ פיקדתי על רביעייה אחרת של מילואימניקים שהעדיפו להיות תחת פיקודי משום שלקחתי על עצמי את כל התצפיות של המוצב, ואִפשרתי להם להישאר בבונקר הממוזג לשחק קלפים ולקרוא עיתונים. אני העדפתי להתבודד בתצפית ולכתוב. הייתי מתמקד במשקפתי על פִּסגתו המשוערת של הר נבו ומדבר אל משה כאשר ידבר איש אל רעהו. אף אחד מהחיילים שלי לא תיאר לעצמו שהקול הבוקע ממכשיר הקשר בעמדת התצפית שלי הוא קולו המפורש של משה רבנו.

ימים רבים הייתי מתנועע בכוונה רבה בתוך הכיסא המסתובב של תצפית המוצב, כשאני משקיע את ארובות עיניי בתוך המשקפת הגדולה, ומשוטט על פני הר נבו ועל פני האתרים המקודשים והממוקשים המקיפים את פסיון. מדרום לי התפרש כפר צליינים נטוש וממוקש. ממזרח לי - ביני לבין סבך הירדן - ניצבה קָפֶּלָה קטנה ומקומרת, ומצפון לה עוד קפֶּלה קטנה. במערב, בכיוון יריחו, שכן מנזר אתיופי גדול שכתליו מחוררים מפגיעות של קליעים רבים. בתוך השטח הממוקש שבין כפר הצליינים והקפֶּלה הדרומית עבר השביל הסודי שלי שהגיע עד הצוק החולש על הסבך המסתיר את הירדן. מיום ליום לימדתי את עיניי לחדור עמוק יותר לתוך הסבך ולמצוא פִּרצה יותר סודית לעבר הירדן. מצפייה לצפייה למדתי להכיר את כל פרטי הסבך, ולפעמים, מרוב התלהבות, שכחתי שאני צופה במשקפת, והנעתי את גופי בתנועות של פינוי סבך.

בסוף כל לילה, כשהחיילים שלי ירדו לבונקר, נשארתי בתצפית כדי לפקח על הגִּזרה עד שכל סיורי הלילה ידווחו על גמר משימה. לאחר שווידאתי כי כל הסיורים שבו לבסיסם בשלום, מיקדתי היטב את המשקפת ויצאתי במהירות למסעותיי הסודיים. שוב ושוב חציתי במשקפתי את שדות המוקשים ואת סבך הקנים, פשטתי את מדיי, טבלתי בירדן לפני זריחה, הלכתי להר נבו, ודיברתי עם משה את כל הדברים ההזויים האלה אשר אנכי מדבר אליכם...

​מירושלים לפילדלפיה ומפסיון לנבו

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle