שלשום למדנו את הפרק הראשון מתוך ספר "וַתִּקְרָא" – ספר הקורבנות של אלישבע. נושאו העיקרי של פרק זה היה "קרבן עַוְלָה", ובמהלכו גוללה אלישבע בפנינו את העַוְלָה שנעשתה לשני בניה שהועלו לעוֹלָה לפני יהוה אשר מימש את חלומו הרטוב, וחנך את משכנו בשני קורבנות האדם המעולים ביותר שפרחו בערוגת השושנים המדממת בגנו.
ספר הקורבנות של אלישבע נקרא "וַתִּקְרָא" מפני שהוא פותח בפסוק "וַתִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַתְדַבֵּר אֱלִישֶׁבע אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". בספר זה קוראת אלישבע למשה להצטרף אליה לקריאה ישירה וחזיתית כנגד ספר הקרבנות של יהוה שמתחיל ב"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".
שבעת הפרקים הראשונים של ספרה הם מבוא לשבעת הקורבנות של חייה. בפרקים אלו מדברת אלישבע אל משה בדם לבה, ומתוודה בפניו על ההתמודדויות הסיזיפיות היומיומיות שלה עם שבעת קרבנותיה - עולה, מנחה, נדבה, חטאת, אשם, תודה ומילואים. בכל פרק היא דורשת דרשות מדממות על קרבן אחר. ממעמקי אוהל מועד האישי שלה היא דורשת מעצמה את דרשותיה, ומשרטטת קוים שרוטים לדמותה הן כאשה מקריבה והן כאשה מוקרבת.
גם יהוה מדבר על עולה, מנחה, נדבה, חטאת, אשם, תודה ומילואים בשבעת הפרקים הראשונים של ספר הקרבנות שלו, וגם הוא קורא למשה ממעמקי אוהל מועד האישי שלו. דמיון חיצוני זה מבליט את ההבדל המהותי והתהומי בין יהוה ואלישבע: בעוד אלישבע דורשת את דרשותיה המדממות כאשה מקריבה וכאשה מוקרבת, דורש יהוה את דְרִישוֹתַיו המדממות כבולען בלתי נלאה של קורבנות. שוב ושוב הוא דורש ממשה להבהיר לכל בני ובנות ישראל שעל כל נהרות הדם והחֵלֶב לזרום אך ורק בכיוונו. אין לו שום כוונה להקריב מאומה. על אחת כמה וכמה שאיננו מתכונן להקריב את עצמו.
------------------------
אתמול, בקריאה ראשונה של פרק ב על פי ספר "ותקרא", שאבנו עידוד מן העובדה שקרבן המנחה הוא הקרבן היחיד משבעת קרבנותיה של אלישבע שאיננו נשחט ואין בו אפילו טיפת דם אחת. זו קריאה מנחמת שגרמה לרבים מאתנו להאמין כי במהרה בימינו ייבנה בית המקדש האקולוגי והטבעוני (או לפחות צמחוני). בקריאה שניה הוסיפה אלישבע ארומה נשית, אפילו פמיניסטית, לניחוח האקולוגי טבעוני של בית המקדש האוטופי. קריאה זו הצביעה על קשר גואל בין העובדה שקרבן מנחה הוא קרבן ללא אלימות, לבין העובדה שקרבן זה מזוהֶה בתודעה העממית עם קרבן הנפש הנשית.
הנפש הנשית המוקרבת בקרבן המנחה באה לידי ביטוי בפסוק הפתיחה של פרק ב הנכתב ונקרא בגוף שלישי נקבה - "וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהֹוָה". פסוק זה משפיע שפע נקבי רחום על כל הפרק וגורם להרבה דרשנים ודרשניות אוטופיים לאחוז בקרנות המזבח הנשיות של קרבן המנחה ולפעול לתקון עולם במלכות שדי.
כשהגענו לקריאה שלישית התחלנו להסתבך עם הפרק יפה הנפש הזה. אלישבע שחטה בפנינו את הפרה הקדושה של קרבן המנחה, והבהירה לנו שהדברים אינם כה אידיליים, ומאחורי האידיליה המוחצנת של קרבן המנחה מסתתר אותו סינדרום פשע כוהני כוחני שהביא לעולם את עַוְלַת קרבן העולה, את אשמת קרבן האשם, ואת חטא קרבן החטאת...
(חסרות כמה פסקאות)
-------------------
(יום חדש)
מרוב שהסתבכנו עם הקריאה השלישית של אלישבע על קרבן המנחה, לא שמנו לב שעבר זמנו של אתמול ובטל קורבנו. יום חדש הפציע והגיע זמן פרק ג בספר "ותקרא" שעניינו זבחי שלמים וקרבן נדבה. לפני שנצא ידי חובת קרבן נדבה נבטיח חגיגית שעוד נשוב לקריאה רביעית של פרק ב בספר "ותקרא". בקריאה רביעית זו ניווכח לדעת שקרבן המנחה של אלישבע הוא קרבן הנפש השרופה. בכל יום ויום, כך יתברר לנו, יושבת אלישבע שבעה לא רק על אביהוא ונדב, אלא גם על נפשה השרופה. בכל יום ויום מתקיים בה הפסוק "נפשי נשרפה בלהבה".
עכשיו, רגע לפני שנצא לעמל יומנו, נתרום את חלקנו לפרק היומי, וננדב ל"מחלנים 929" עוד 180 מלים לטובת הפרק היומי שלנו (ותקרא ג) העוסק בזבחי שלמים ובקרבן נדבה:
המושג "זבחי שלמים" הוא שם כולל לקורבנות יחיד שונים, ביניהם קרבן נדבה, קרבן תודה, קרבן חגיגה, קרבן נזיר, קרבן בכורים ועוד. המלים "קרבן נדבה" לא מוזכרות בפרקנו אלא רק בפרק ז, השב לעסוק בזבחי שלמים. יחד עם זאת, קרבן נדבה הוא הקרבן הפופולארי והנפוץ בקרב זובחי וזובחות השלמים, ועלינו להניח שפרקנו מתייחס בעיקר לנשים וגברים המקריבים קרבן נדבה.
ולסכום, שני משפטים מתוך "קרבן הנדבה שלי" - מונולוג ארוך של אלישבע שנאמר תוך כדי ויכוח שהתחולל באחד מימי הזכרון שהתחללו כאן לאחרונה. אם תרצה אלישבע היא תמשיך במונולוג שלה לפנות ערב.
"... אני, אלישבע בת עמינדב ואם אביהוא ונדב, מדליקה בכל יום ויום שתי משואות, ותורמת בכך את חלקי לוכוח הנצחי המתחולל כאן אודות רוח ההתנדבות הנושבת או לא נושבת בעמנו בעידן הטרום פוסט ציוני. על מגש הכסף שתרמתי למשכן האומה מונחות זו לצד זו גם גופתו של בני נדב שכשמו כן הוא, וגם גופתו של בני אבי הוא, שכשם אבי (עמינדב) כן הוא... "