זמן קצר לאחר הטבח והביזה בשכם חזרו בני יעקב אל זירת הפשע על מנת "לרעות את צאן אביהם בשכם"[1]. יחד עם צאן אביהם הם רעו גם את צאנם הבזוז של הטבוחים על אדמת המרעה הכבושה והפסטוראלית. שם, ביום אידילי במיוחד, הכו בני יעקב שנית ב"מבצע במרמה ג" הנבזי והמתוקשר.[2]

​

הפעם יהיה יעקב עצמו קורבן המבצע של בניו שישחטו שעיר עִזים ויטבלו בדמו את כתונת יוסף אחיהם הקטן. מול אביהם הנדהם הם יניפו את כתונת הפסים והדם, וישאלו במרמה: "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא". "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"[3], יצעק יעקב, ויתאבל על בנו עשרים ושתיים שנה. עשרים ושתיים שנה ינחמוהו עשרת בניו ניחומי מרמה נבזיים. משנה לשנה הם ישכללו את עוצמת השקר - אף אחד לא ישבור את קשר השתיקה ויגלה לאבא את האמת. אף אחד לא יפר את נאמנותו לסינדרום ה"במרמה" של בני יעקב.

​

יעקב, בסופו של דבר, יזכה לראות את יוסף. דינה, לעומת זאת, לא תחזיק מעמד ותמות משברון-לב. גם בלהה תמות מרוב צער, כמו שנאמר "ותשמע בלהה ביום ההוא כי אבד יוסף ובהתאבלה עליו מתה... ודינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף ויבואו על ישראל שלושת מקרי האבל האלה בחודש אחד".[4]

שתי הנשים הקרובות ליוסף לא יכלו לעמוד בעומס ומתו. יוסף היה ילד קטן[5] כשמתה עליו רחל אמו, ובלהה, שפחת אמו, היתה לו תחליף אם. בלהה לא עמדה בעומס הידיעה על האובדן, ומתה מעוצמת ההתאבלות על יוסף.

​

דינה היתה הקרבן השני של פשע האחים. דינה ויוסף היו בני אותו גיל[6] וגדלו יחד כילדי יעקב הקטנים. כשהגיעו אחי דינה עם כתונת יוסף המגואלת בדם היא היתה שם והתעצבה יחד עם אחיה על האסון. משך כל היום התאבלה והתעצבה יחד עמם למרגלות יעקב שלא חדל למלמל "טרוף טורף יוסף... חיה רעה אכלתהו…". תוך כדי כאבה הנוקב עשתה את כל המאמצים לעזור לאחיה הגדולים לנחם את אביהם המתייסר - "ויקומו בניו ובתו לנחמו" – כמה נבזות ועצב מסתתרים מאחורי המשפט הזה: עשרה אחים רמאים מסתתרים מאחורי כאבה הנוקב של אחותם הקטנה על מנת "לנחם" את אביהם על "אובדן" בנו האהוב. כל העשרה שותפים לקשר השתיקה של סינדרום ה"במרמה" - שותפות שנמשכת מאז הטבח בשכם שנעשה, כזכור, על מנת לנקום את נקמתה של אחותם הקטנה, שלא יעשו אותה חס וחלילה כזונה.

​

בפעם ההיא הם ניצלו את אסונה על מנת לרמות ולטבוח ולנקום ולבוז ולהוריד הכל לטמיון, עכשיו הם מנצלים את שברון לבה על מנת להעניק נופך של כנות כואבת לתנחומיהם המצמררים. עמוק בתוך ליבם שמחו רוב האחים הללו שמחה גדולה על אובדנו של יוסף שנוא נפשם, ושמחה זו עלולה היתה להעיב על יכולתם לנחם את אביהם עם כל הלב. כאבה הכן של דינה האפיל על שמחתם המוסתרת. הם נתנו לה להוביל את מבצע הניחומים, והיא, בתו היחידה של יעקב, עשתה הכל על מנת להקל על סבלו.

​

את ההתמודדות עם כאבה הניחה בצד, על מנת לעזור לאחיה הגדולים להקל על סבלו של אבא. לעולם היא לא תדע שבתנחומיה לאביה היתה אי של כנות בתוך ביצת מרמה טובענית. לעולם היא לא תדע שאביה ימאן להתנחם במשך עשרים ושתיים שנה. היא לא תזכה לכך. היא לא תעמוד בעומס האבל המודחק על אחיה האהוב, ובעומס ניחומי אביה. היא תמות תוך כמה ימים מצער ומתסכול.

יעקב יישאר בחיים. הוא ימשיך להתאבל על יוסף עשרים ושתיים שנה, עד שיבשרו לו כי "עוד יוסף חי". עשרים ושתיים שנה הוא יחזיק מעמד. יעקב, אחרי הכל, הוא לא אשה. הוא גבר גבר מחושל שנאבק בסגנון חופשי עם אלוהים ואדם. בנוסף לכך הוא הרי מכיר את שפת ה"במרמה", וחשד מקסים יתגנב אל ליבו כבר בימי האבל הראשונים. "הלואי", הוא יאמר לעצמו ברגע של משבר, "הלואי וכל הסיוט הזה אינו אלא מעשה מרמה. אחרי הכל גם אני באתי אל אבי במרמה עם כתונת לא לי ואמרתי לו: "הכר נא, אבי, את בנך שמעבר לכתונת". אז ברגעים של ערפול חושים הוזה יעקב על כך שאולי גם כתונת הפסים והדם אינה אלא מרמה משוכללת של בניו, ואולי, מי יתן, עוד יוסף חי.

דינה, כאמור, לא היתה כל כך מחושלת ומתוחכמת. אמנם גם היא בת יעקב ונכדת לבן ורבקה, אך כאבה התמים הכריע את ליבה הצעיר. היא לא היתה מסוגלת לעמוד בעומס העצב ונגדעה באיבה. היא נקברה לצד בלהה ממול לקבר רחל, כמו שנאמר: "ויקברו את בלהה ממול קבר רחל, ואת דינה בתו קברו שם"[7]

​

אז אם עולים במקרה להשתטח על קבר רחל, כדאי גם להשתטח על קברן הסמוך של בלהה ודינה, ולהתפלל לעילוי נשמתן של כל הנשים שמתו כתוצאה מפגיעה ישירה של הגברים במשפחה שלהן. וכשמתפללים לעילוי נשמתה של דינה כדאי להוסיף שכאן נטמנה ילדה בת שבע עשרה שנולדה בארם, נאנסה בשכם, והוכרזה כזונה על ידי אחֶיה הגדולים שגרמו לה למות מצער על מותו המדומה של אחִיה הקטן והאהוב.

​

[1] בראשית לז יב

[2] על "מבצע במרמה ב" ראי/ה "האם הטבח בשכם הוא כשלון מבצע במרמה או הצלחה מסחררת שלו http://arzi.co.il/article.php?id=108

[3] שם ל"ז, ל"ג

[4] ספר היובלים ל"ד, ט"ו

[5] על פי חישובי ספר היובלים היה בן 7 או 8

[6] על פי היובלים נולד יוסף בראשון לחודש הרביעי בשנת 2135 לבריאת העולם, ואילו דינה נולדה בשביעי לחודש השביעי באותה שנה

[7] ספר היובלים לד טז

 * להלן הקטע במלואו מתוך ספר היובלים -

 "ובשנה השביעית לשבוע ההוא שלח את יוסף לראות את שלום אחיו מביתו שכמה. וימצאם בארץ דותן, ויארבו לו ויתנכלו אותו להמיתו. ויהי בהנחמם על מחשבתם וימכרוהו לאורחות ישמעאלים. ויורידו אותו מצרימה וימכרוהו לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים כהן און. וישחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו את כותנת יוסף בדמו, וישלחו אותה אל יעקב בעשירי לחודש השביעי. ויביאו אותה אליו, ויאחזהו השבץ בהתאבלו על מותו, ויאמר חיה רעה אכלה את יוסף. וכל אנשי ביתו היו איתו ביום ההוא, ותתפעם רוחם ויתאבלו עימו כל היום. ויקומו בניו וביתו לנחמו, וימאן להתנחם על בנו. וביום ההוא שמעה בלהה כי אבד יוסף, ותמת באבלה עליו .... וגם דינה בתו מתה אחרי אבוד יוסף. האבל המשולש הזה קרה את ישראל בחודש אחד. ויקברו את בלהה ממול קבר רחל, ואת דינה בתו קברו שם. ויתאבל על יוסף שנה אחת, ולא הסיר מעליו את האבל, ויאמר כי ארד אל יוסף אבל שאולה. לכן נועד בקרב בני ישראל להתאבל ביום העשירי לחודש השביעי ביום אשר הגיע שמע אבל יוסף אל יעקב אביו. לבקש בו כפרה בשעיר עזים בעשור לחודש השביעי אחת בשנה על חטאתם, כי הפכו את רחמי אביהם לאבל על יוסף בנו. וביום הזה נועד להם להתאבל בו על חטאתיהם ועל כל פשעיהם ועל עוונותם, להטהר ביום הזה אחת בשנה (ספר היובלים לד יא – כד)