שלא תתעבר תמר ויכחיש יופייה

החל מכניסתה של תמר לחייו של יהודה נוצר ביניהם מתח ארוטי הבא לידי ביטוי בפסוק "וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר".[1]יהודה יקח את תמר גם לבנו השני, אונן, ויחליט שלא לקחת אותה לשֵׁלה, בנו השלישי. בסופו של דבר, יקח יהודה את תמר לעצמו, או אולי יילקח על ידה...

יהודה לקח את תמר לער כדי שתוליד לו ילדים רבים, אך ער העדיף להתייחס אליה כאל אובייקט מיני. על פי פירוש אחד בא ער על תמר "שלא כדרכה" (משכב אנאלי), ועל פי פירוש אחר הוא "דש מבפנים וזרה בחוץ". על פי שני הפירושים נהג כך ער כדי שתמר "לא תתעבר ויכחיש יופייה".[2] מעשהו של ער היה רע מאוד בעיני יהוה שהוציא אותו להורג.

​

אחרי האסון אמר יהודה לאונַן בנו השני: "בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ".[3] אונן סירב. גם הוא בא על תמר "שלא כדרכה" על פי פירוש אחד, ו"דש מבפנים וזרה בחוץ" על פי פירוש אחר. בנוסף לעובדה שלא רצה להקים זכר לאחיו, גם הוא רצה ליהנות מיופייה של תמר, ומנע ממנה את ההריון. גם אותו חיסל יהוה.

​

יהודה חשש שגם בנו הקטן, שֵלה, ישתכר בשכרון תמר, יעצבן את יהוה ו"יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו".[4] הוא בא אל תמר על קצות האצבעות, ואמר לה במרמה[5]: "שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי".[6] תמר ידעה שיהודה עובד עליה בעיניים, אך לא יכלה לעשות עם זה כלום. היא שבה אל בית אביה כשהיא מסומנת באות קין של "אשה קטלנית"[7].

​

יופיה הקטלני גרם לגברים רבים לפנטז עליה בתשוקה מאשימה מהולה בשנאה ופחד. היא ידעה שכל העוולות המיוחסות לה אינן אלא עוולותיהם של הגברים שטרפו את חייה אך לא יכלה לעשות עם זה כלום.

 

שלא תתעבר תמר ויכחיש יהודה

השנים חלפו וכולם ידעו ששֵלה כבר גדל, ושליהודה אין כל כוונה להשיאו לתמר. כולם ידעו שיהודה נוהג שלא על-פי דין אך הצדיקו את התנהגותו. לא היה לה אל מי לפנות ועם מי להיות, והיא ידעה שהאהבה לא תבוא אליה מהסביבה העוינת והמשפילה, אלא מתוך עצמה. היא קיבלה החלטה להביא את האהבה מתוך רחמה שלה. בעצמה תהפוך את רחמה מכלי אוננות של גברים למעיין חיים של אהבה חדשה. היא החליטה להכניס את עצמה להריון, ולהביא לעולם ילד. תחילה חשבה להרות לשלה בן יהודה המיועד לה, אחר כך החליטה להיכנס להריון מיהודה עצמו.

​

תמר ידעה שבמציאות שבתוכה היא חיה כניסה להריון פירושה הוצאה להורג. משום כך היה לה ברור שבנוסף לזרעים עליה להוציא מיהודה סימנים מזהים שיעידו בבירור כי הוא האיש. היא החלה במעקבים אחר תנועותיו, וגילתה שבקיץ הוא מגיע לתמנה לפקח על גז צאנו. יום אחר יום היא באה בחשאי לאזור הגז ועקבה מרחוק אחר מסלולו היומי של יהודה. היא למדה את דרך העפר היורדת אל הגוזזים, איתרה שביל צדדי הפונה אל מעיין סמוי בתוך החורש, וציינה לעצמה שלכל מקום הוא נושא עִמו את מטהו, חותמו ופתיליו. מיום ליום הקשיבה לגופה וספרה את הימים שנותרו לה עד היום הפורה של החודש.

​

ביום הפריון הסירה תמר את בגדי אלמנותה מעליה וכיסתה פניה ברעלה. היא ירדה אל השביל הצדדי היורד למעיין הסמוי, והמתינה בפתח עיניים לבואו של יהודה. יהודה לא היה יכול להתעלם ממנה. בצעד רועד התקרב לעברה ופנה אליה באדיבות: "הבה נא אבוא אלייך".[8] תמר ציינה לעצמה שמעולם לא דיברו אליה גברים בנעימות כה רועדת. "מה תתן לי כי תבוא אלי?", רעדה בקול לא לה, ויהודה הבטיח לה גדי עִזים. תמר הסכימה, אך עמדה על כך שיהודה יתן לה כעירבון את המטה, החותמת והפתילים אשר עִמו. יהודה נתן לה והיא ידעה אותו.[9]

 

אומרים ידיעה יש בעולם – מה זאת ידיעה?

תמר ידעה שהיתה ידיעה בינה לבין יהודה. אף פעם לפני כן לא ידעה גבר. כעבור שבועיים אישר גופה את ידיעתה, ואושר חדש הציף את חדרי לִבָּה. אל האושר התלוותה חרדה עמוקה. תמר ההרה ציינה לעצמה שהיא ניצבת בפני השלב השני, המסוכן, בתוכניתה. במוקדם או במאוחר יתגלה הריונה ולא יהיה לה לאן לברוח ועם מי להתייעץ.

​

בצר לה שקלה להיפגש בארבע עיניים עם יהודה ולגלות לו הכל, אך מהר מאוד נרתעה מהרעיון. היא חששה שיהודה יחסל אותה בחשאי, או שיוציא ממנה את העירבון במרמה, ואחר כך יהרוג אותה.  

את כל יהבה השליכה על מעמד העלאתה למוקד. פעם אחר פעם התאמנה על הצגת המטה, החותמת והפתילים. פתאום, כך הזתה, תשליך הס בקהל, ותכריז בקול חד וברור: "לאיש אשר אלה לו אנכי הרה". בבת אחת, כך הזתה, ינועו כל המבטים אל יהודה, והיא תטיח לעברו בקולה המאשים "הכר נא, יהודה, למי החותמת והפתילים האלה?".

​

ליהודה הנבוך לא תישאר ברירה אלא להודות באשמה, ומיד אחר כך ייפלו כל הגברים המשפילים על פניהם ויבקשו את סליחתה. למחרת יקח אותה יהודה לאשה ברוב פאר והדר, ושישה חודשים אחר-כך, בשעה טובה ומוצלחת, יוולדו להם תאומים, וייקרא שמם בישראל פרץ וזרח. ופרץ יוליד את חצרון, וחצרון יוליד את רם, ורם יוליד את עמינדב, ועמינדב יוליד את נחשון ונחשון יוליד את שלמון, ושלמון יוליד את בֹּעז ובֹעז יוליד את עובד, ועובד יוליד את ישי וישי יוליד את דוד מלך ישראל חי וקיים.[10]

 

קולנוע תמר

תמר צחקה בקִרבה. "תראי לאן סחפה אותך ההזיה", אמרה, "את כבר רואה את עצמך כגואלת הגדולה המביאה לעולם את מלכות בית דוד. יותר מדי סרטים ראית, תמר, יותר מדי סרטי פעולה. מי בכלל יקשיב לך בתוך ההמון המריע? האש, תמר, תלחך אותך ותחרוך את כל דקלומייך החגיגיים. ההמון הנזעם יוסיף זרדים למדורתך וילבה את האש בקללות. מי בכלל ישמע אותך בגיהנום היוקד הזה?

​

יותר מדי סרטים ראית, תמר, על מוצאים להורג שברגע האחרון הצילו אותם מוסקטרים אמיצים או מלאך שצעק `אל תשלח ידך אל הנער`. אף מלאך לא יסכן עצמו למענך, תמר, את לגמרי לבד..."

הימים חולפים וכל יום מקרב אותה אל יום השריפה. כל יום היא מתלבטת אם כדאי להסתכן בכל זאת לגלות ליהודה בחשאי. תוך כדי התלבטות היא כותבת ומוחקת טיוטות של מכתב אישי ליהודה. את הטיוטה האחרונה סיימה ביום בו פשטה השמועה בדבר הריונה. כמו אש פשטה הידיעה: "זנתה תמר וגם הנה הרה לזנונים". יהודה לא ערך כל שימוע. הוא נתן הוראה: "הוציאוה ותישרף!", והשליחים לקחו את הזונה לכיכר העיר.

​

כשנעקדה תמר למוקד ניצב יהודה על במה מוגבהת מעל ההמון המוסת. שליח הביא לו חבילה ובתוך החבילה מכתב. כשהחל יהודה לקרוא במכתב החלה האש ללחך את העצים.

 

(מכתב) ליהודה מתמר:

לפני שלושה חודשים ידענו זה את זו בחשאי, עכשיו אנחנו בכיכר העיר ההומה. שם היינו מעורים זו בתוך זה ומאומה לא הפריד בינינו, כאן מפריד בינינו המון המייחל לשריפתי.

בחבילה תמצא את המטֶה, החותמת והפתילים שהפקדת אצלי בתמנה בשביל היורד למעיין הסמוי. אני משיבה לך את הפיקדון. את פרי הזרע שזרעת בתוכי אתן לך בעוד שישה חודשים. יש לנו ילד, יהודה, ונותרו לך דקות ספורות להציל אותו ואותי.

​

תוכניתי המקורית היתה לחשוף את הפרטים המפלילים ממש ברגעים אלו. רק כך, חשבתי, אוכל להביא לעולם הזה ילד מבלי להיות מוצאת להורג. אבל עכשיו אני לוקחת עליי סיכון עוד יותר מחושב. על אף תשוקתי העזה לחיות וללדת, אינני מוכנה לעשות זאת במחיר הלבנת פניך ברבים. אחרי מחשבות רבות החלטתי שהילד שלנו ייוולד רק לאבא שיהיה מוכן להלבין את עצמו ברבים.

בידך, יהודה, להחליט אם להוריד אותי ואת הילד מן המוקד או להניח לנו להישרף. הדרך היחידה להציל אותנו היא להכריז בקול רם: לא תמר אשמה - אני אשם. אני רימיתי, אני, יהודה אבי ער ואבי אונן, הכנסתי את תמר להריון. אני.

​

או שתכריז על עצמך את כל הדברים הללו כאן ועכשיו בכיכר העיר, או שתישאר צדיק גלוי ורשע נסתר עד יומך האחרון.

כולם כאן מוקיעים אותי כזונה וכאשה קטלנית על לא עוול בכפי. כל חיי מוקיעים אותי ככזו. כל יום מוציאים אותי להורג, יהודה, ומתקיים בי "המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים". כל יום נשפך דמי.

​

אם תחליט להיות שותפי לחיים אני דורשת ממך להשתתף כאן ועכשיו בחווייתה של מי שפניה מולבנות ברבים בכל יום ויום. אם אתה מסוגל לכך - יש לנו ילד, אם לא – קח לך את המטה, את החותמת ואת הפתילים. הפקדת אותם אצלי כערבון, ואני מוותרת על גדי העִזים שאתה חייב לי תמורתם. אני אהיה גדי העִזים שלך, יהודה, אני אהיה השעיר לעזאזל שיכפר על חטאיך....

... הלוואי שתודֶה, יהודה, הלוואי שתודֶה ותתוודֶה. אני מודָה ומתוודָה, יהודה, שאף פעם לפני כן לא ידעתי מה זאת ידיעה. גם אתה חייב להודות, יהודה, הלוואי שתדע...

(המסך יורד)

 

ניתוח זה של הספור המקראי (בראשית לח) נכתב בהשראת המדרש התלמודי הבא - נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן - מתמר, דכתיב (בראשית לח כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה. (בבלי בבא מציעא נט א) . ובהשראת פירוש התוספות (שם שם) "דכתיב היא מוצת - בלא אל"ף כמו (איכה ד) ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו".

[1] בראשית ל"ח, ו`

[2] "והא תמר בביאה ראשונה איעברא (התעברה)! אמר ליה: תמר באצבע מעכה, דאמר רבי יצחק: כל מועכות של בית רבי - תמר שמן, ולמה נקרא שמן תמר? ע"ש תמר שמעכה באצבעה. והא הוו ער ואונן! - ער ואונן שמשו שלא כדרכן. מיתיבי: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, דברי ר` אליעזר; אמר לו: הללו אינו אלא כמעשה ער ואונן! כמעשה ער ואונן ולא כמעשה ער ואונן, כמעשה ער ואונן, דכתיב `והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה`; ולא כמעשה ער ואונן, דאילו התם (שם) שלא כדרכה, והכא (כאן) כדרכה. בשלמא אונן, דכתיב ביה: ושחת ארצה, אלא ער מנלן? אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: `וימת גם אותו`, אף הוא באותו מיתה מת. בשלמא אונן, משום `לא לו יהיה הזרע`, אלא ער מאי טעמא עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה". (בבלי יבמות ל"ד, ב`)

[3] בראשית ל"ח, ח`

[4] בראשית ל"ח, י"א

[5] על סינדרום ה"במרמה" של יעקב ובניו ראי/ה http://arzi.co.il/article.php?id=108

[6] שם,שם

[7] "אשה שנשאת לשניים ומתו לא תינשא לשלישי שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים" (טור אבן העזר סימן ט`)

[8] בראשית ל"ח, ט"ז

[9] "מרוב תאוותו נתן שלושה דברים עירבון על דבר קל" אבן עזרא לבראשית ל"ח, י"ח דיבור המתחיל "חותמך"

[10] וריאציה על מגילת רות ד`, י"ח-כ"ב