ספר במדבר

חקת

פרשת

שִמְעוּ נָא הַמוֹרִים:

המורֶה סלע קיומנו (שם בדוי), המחנך שלי מכתה ב1, היה הראשון שגרם לי להיות מורֶה. כשהייתי ממרה את פיו הוא היה מורֶה לי להושיט קדימה את יד ימין, והיה מכה בסרגלו על אצבעותיי הקטנות ולוחש "אֵלון מַמְרֵה". כשהייתי עובר עבירה חמורה יותר היה סלע קיומנו סוטר על לחיי וצועק "אֵלון סורר ומורֶה" לקול צחקוקם הסוקל של הבנים בכתה ב1 בבית הספר "דוֹגמה לבנים" (שם בדוי). לא היו בנות בבית הספר הדוֹגמטי לבנים, ולבנים היו כיפות סלע סרוגות. והיו לנו רק שמות משפחה. אף מורה לא קרא לי "ארי" – כולם קראו לי "אֵ - לון" במלעיל, כשם שלבנים האחרים קראו "יָ - פֶה" במלעיל ו"מְ - דַן" במלעיל ו"נָ - אֶה" במלעיל (שמות בדויים).

כבר כשהייתי בן שבע ידעתי שהצירוף "אֵלון סורר ומורֶה" הוא שילוב מדרשי של "אֵלון מורֶה" מבראשית עם "בן סורר ומורֶה" מדברים.  המחנך סלע קיומנו כפה עליי הר ככיפת סלע, וחנך אותי כדרשן כפייתי. במו ידיו המחוספסות שתל בלחיי הבוערות את תשוקת הדרישה, והפך אותי לדרשן נודד התועה לעד במדבר הקיומי שבין ספר בראשית של חייו לספר דברים.

נער הייתי וגם זקנתי וכיום אינני רק בן סורר ומורה אלא גם זקן ממרה. עד עצם היום הזה אני אֵלון מורה לתלמידים ואֵלון ממרה למורים. "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", אני לוחש למּׂרִים המָרִים, "מִן הַסֶּלַע הַזֶּה אוֹצִיא לָכֶם מָיִם מְתוּקִים". עד היום מושיטים המורים המרים לעברי  אצבעות מאיימות, ואני כובש את כעסי ולא מכה עליהן בסרגלי.

את תסכולי אני מוציא על סלע קיומנו הבדוי ומפליא בו את מכותיי, ומוציא ממנו מים בדויים שלא ירוו את צמאוני ולא יכבו את כאב אהבתי ולא יביאו אותי אל הארץ הטובה.

יום יבוא ואלמד את עצמי לצאת אל מדבר ממשי ולדבר באהבה אל סלע אמיתי. ביום ההוא אעבור על פניי ואומַר: צֵא מִנִקְרַת הַצּוּר וַעֲבׂר אֵֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אַרְאֶךָ "

כיפות סלע סרוגות

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle