ספר שמות

כי תשא

פרשת

א

כשהייתי בן חמש חזיתי בירידתו של משה מהר סיני היישר אל תוך מעשה העגל שהתחולל בבית הכנסת הגדול בירושלים. מדי שבת עקבתי בהתרגשות אחר ההכנות האחרונות שקדמו להגבהת התורה שזה עתה סיימו לקרוא בה. התורה הפתוחה הייתה מונחת על קטיפה ארגמנית הפרושה על גבי שולחן דמוי מזבח במרכז בית הכנסת. גבר מזוקן עטוף בטלית עמד לפני המזבח והתמקד בתורה בריכוז של מרים משקולות. דממה מתוחה שררה כאשר כופף הגבר את ברכיו ולפת בשני אגרופיו את ידיות העץ שעליהן מגולגל קלף התורה. בשיא המתח הוגבהה התורה למרום בסגנון הנפה קלאסי. דקה ארוכה היא הופנתה כה וכה לפני בני ישראל השרים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".[1] רק בנות ישראל לא שרו. הן הביטו מלמעלה בתורה המונפת ונותרו דוממות.

כל פעם שהתורה הפתוחה הייתה מונפת באוויר, רעדתי מפחד שמא תיפול. שמא ימעד הגבר המניף אותה וישליכה מעליו כמו מרים משקולות שלא מסוגל לעמוד בעומס. כבר אז ידעתי שמיד לאחר שירד משה מהר סיני והניף את התורה אל על, הוא השליכה בזעם ארצה. הידיעה הזאת הפנימה בתוכי את טראומת התורה הנופלת ונשברת לרסיסים.  

ב

חמש שנים אחר כך, כשהייתי בן עשר, ידעתי לדקלם על פה את כל מסכת אבות, ואהבתי להאמין לכל מה שכתוב בה. במיוחד אהבתי להאמין לפתיחה המרשימה - "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה".[2] אנשי כנסת הגדולה, כך האמנתי באותם הימים, קיבלו מהנביאים, שקיבלו מהזקנים, שקיבלו מיהושע, שקיבל ממשה, שקיבל בהר סיני לא רק את התורה שבכתב אלא גם את התורה שבעל פה, כלומר את המשנה, התלמוד, המדרש, ואת כל ההלכות והאגדות שהתחדשו בעבר ויתחדשו בעתיד.

כשהייתי בן עשר כבר ידעתי היטב, שהתורה המונפת לעיני בני ובנות ישראל בבית הכנסת הגדול אינה אלא הסוואה לתורה סמויה וסודית שקיבל משה בהר סיני והעבירה על פה. ידיעה זאת גרמה לי לחוש כי אני נמנה על מחתרת עתיקה של בני תורה המעבירים מפה לאוזן את הסודות הכמוסים ביותר.

כבר אז ידעתי כי אין קשר גלוי בין הכתוב בתורה לבין מה שנמסר בעל פה מדור לדור. אחרי הכל, התורה הכתובה הייתה חשופה לכל - היא תורגמה לשפות זרות, וגם נוצרים ומוסלמים האמינו בה. שלא לדבר על יהודים חילוניים שהכירו אותה בשפתה המקורית מבלי להיות מחויבים לה. התורה שבעל פה, לעומת זאת, מסתירה בין קלפיה רבבות פרטים המועברים מדור לדור על ידי מחתרת סודית עתיקת יומין שאני, בן העשר, נמנה על בניה המובחרים, ומוטלת עליי המשימה להעבירה הלאה לדורות הבאים.

ג

שלוש שנים לאחר מכן, באביב תשכ"ג, דקלמתי על פה את דרשת הבר מצווה שלי לפני אולם מלא גברים שאחזו בידיהם כוסיות ברנדי. על פי המסורת המקובלת של דרשות בר מצווה, עסקה הדרשה בהלכות תפילין, והיא הייתה הרבה יותר ארוכה והרבה יותר משעממת מפרקי אבות. עד היום אני זוכר בעל פה את רוב פרקי אבות. מדרשת הבר מצווה האבודה שלי אינני זוכר מאומה, מלבד המנטרה "הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי" שחזרה על עצמה פעמים רבות, והיוותה את המוטו שלה.

המילה תפילין איננה מופיעה כלל בתורה הכתובה, וממילא אין בה כל תיאור של התפילין השחורות והמרובעות שהנחתי בילדותי. למרות זאת מופיעים בתלמודים עשרות מנטרות כמו: "תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני" ; "שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני" ; "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני" ; "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני" ועוד [3]. מנטרות אלו, ורבות אחרות, היוו כפי הנראה חומר גלם לדרשת הבר מצווה האבודה שלי...

כיצד נמסרו כל ההלכות הללו למשה? - כשעלה משה להר סיני לקבל את התורה, הוא פגש שם את השם כשתפילין שחורות ומרובעות לראשו ולזרועו השמאלית.[4] מתוך התבוננות מעמיקה בתפילין שהניח השם למד משה את כל הלכות תפילין, והכניסם לתורה אשר סם משה לפני בני ישראל.

ד

כשהייתי בן שלוש עשרה עוד לא הכרתי את המדרש התלמודי המכונן הדורש את "וזאת התורה אשר שׂם משה לפני בני-ישראל", כ"וזאת התורה אשר סם משה לפני בני-ישראל".[5] כשהייתי בן שלוש עשרה לא ידעתי מה זה סם, ובודאי שלא ידעתי מה זה סם תורה.

רק כמה שנים לאחר מכן, ביום שבו חדלתי להניח תפילין, התחלתי להכניס לריאות את סם התורה השבורה, וכעבור כמה שבועות כבר הזרקתי אותו לוורידים. מאז ועד עצם היום הזה אני שרוי בעיצומו של ניסיון סיזיפי לדחוף את תורתי השבורה במעלה הר סיני.

בכל יום אני עולה להר סיני, משחזר את דרשת הבר מצווה האבודה שלי, כותב אותה על שני לוחות אבן, יורד מן ההר, שובר את הלוחות, מניחם בארון לצד התפילין הבלתי מוּנָחוֹת שלי, וממהר לעלות שוב למסע מחודש בעקבות דרשתי האבודה.

לפעמים מדובר במסע התעוררות הגורם לי להאמין שלא רק הלכות תפילין, אלא גם כל ההלכות השונות והמנוגדות שייפסקו על ידי פוסקים ופוסקות במהלך המאה העשרים ואחת כבר ניתנו למשה בהר סיני. ולפעמים הופך מסע ההתעוררות שלי למסע התפוררות. כל ההר שלי מתפורר לנוכח הדוֹגמה המסוכנת כי משה קיבל בסיני אך ורק תורת בַּעַל פֶּה אחת. ואני נוחת עם הפירורים ועם הלוחות השבורים היישר לתוך שירת "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל!" ולתוך הריקודים המתלהמים סביב עגל הַבַּעַל פֶּה.

ה

ביום שבו התפורר למשה ההר הוא מנע מהשם לחסל בשואה את מיליוני בני ישראל. אחר כך הוא שבר את הלוחות, והרג שלושת אלפים "חוטאים" מתוך תקוה שהשם יסתפק בקרבן הצנוע הזה ככפרה על המיליונים שלא הושמדו.

למחרת טס משה למרום פעם נוספת כדי לקבל לוחות אבן חדשים וכדי לשכנע את השם שיסתפק בדמם השפוך של 3000 הקורבנות ולא ידרוש ממנו דם נוסף. כשהגיע למרום ריחף על פני עננים צחורים עד שהגיע לפרגוד הקטיפה הארגמנית, הסיט אותו, ונכנס לתוך הסטודיו האלוהי השוכן מאחורי הפרגוד. השם ישב שם בגבו אל משה, כשהוא מתנועע על פני סטנדר מבדולח, ולומד סוגיות תלמודיות ממסכת פרה אדומה. על המסך הענק שלפניו הופיעו בזו אחר זו שש חברותות תורניות - ברוריה, יהודית, אמא שלום, רבי מאיר, רבי חייא, ורבי אליעזר - כל אחת מהן לימדה את השם סוגיה אחרת בהלכות פרה אדומה.

משה הכיר היטב את שש החברותות הללו בשיעורי התלמוד שנכח בהם במהלך ארבעים הימים הקודמים ששהה במרום. גם הן הכירו אותו, ואף נופפו לו לשלום, וגרמו לו לחוש שהן שמחות לראותו שנית. במהלך ארבעים הימים הקודמים נכח משה באלפי שיעורים - בכל שיעור היה השם מקשה קושיות קשות, והחברותא התורנית היתה מפרקת לו פירוק אחר פירוק. כל השיעורים הסתיימו בשאלת השם "זו מניין לך?" ובתשובת החברותא "הלכה למשה מסיני". לפעמים הכיל השיעור רק שתי קושיות אלוהיות ושני פירוקים, ולפעמים הקשה השם מאות קושיות והחברותא התורנית פירקה לו מאות פירוקים. השיעור הארוך ביותר ששמע משה היה שיעורה של ברוריה, שפירקה למען השם שלושת מאות פירוקים, עד שאילצה אותו לסיים את משחק השח ביניהם בשאלת "זו מנין לך?" ולהשיב לו במט של "הלכה למשה מסיני".

משה נכח בכל השיעורים, אך לא הבין את רוב הקושיות ואת רוב הפירוקים. משום כך הוא נותר מאחור, לצד הפרגוד המוסט, ולא זכה לראות את השם פנים אל פנים. שש החברותות, לעומת זאת, זכו לראות את פני השמ המועצמים על מסך ענק, אך לא זכו לשהות במחיצתו ממש, ולחוות אותו בגודל טבעי.

במשך כל השיעורים בהה משה כמהופנט במחלפות שער השם היורדות עד אחוריו. עמוק בתוך סבך המחלפות התפתלו שתי רצועות תפילין שחורות שגלשו כמו זוג צמות על עורפו הקשה של השם, והמשיכו לגלוש מן העורף אל חזהו הבלתי נראה. שתי הרצועות נבעו מתוך קשר מרהיב שהיה נתון בנקודה הרכה של העורף האלוהי הקשה.

ארבעים יום וארבעים לילה תהה משה על פשר קשר התפילין של השם, ולא התחיל אפילו לרדת לסוף דעתו. מצִדו השני של הקשר נבעו עוד שתי רצועות שחורות, שהקיפו את רקתו של השם, והתנקזו אל תוך צללית דמוית קופסה ריבועית שחורה הנתונה מעל מצחו הבלתי נראה.

ארבעים יום וארבעים לילה לא העז משה לשאול את השם לפשר הקשר המרהיב הנובע מתוך נקודת העורף הרכה שלו. עכשיו, בשעה הראשונה של ארבעים הימים והלילות הנוספים, הוא קולט פתאום שאתמול, רגע לפני שחיסל השם קשה העורף את עמו, הוא, משה, הצליח לגעת בנקודת העורף הרכה שלו. המגע הזה, שכנע משה את עצמו, ריכך את השם, וגרם לו לשוב מחרון אפו רגע לפני שעת האפס, ולא ללחוץ על הכפתור האדום.

לא זו בלבד, אלא שפתאום הבין משה מפני מה בחר השם לקבל את פניו בשש סוגיות מתוך מסכת פרה אדומה. "מסתבר", אמר משה לעצמו, "ששלושת אלפי ההרוגים שנאלצתי להרוג אתמול טרם הניחו את דעת השם, והוא מעסיק את עצמו במסכת פרה כדי לנסות למצוא מוצא".

ברגע זה הרשה משה לעצמו להקשות ולפרק בפני השם לראשונה בחייו, למרות שרק החברותות התורניות של השם הרואות אותו פנים אל פנים רשאיות לכך.

"מפני מה כל הקרבנות באין זכרים ופרה אדומה באה נקיבה?", הקשה משה ומיד עבר לפירוק: "משל לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך. אמר המלך: תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה"... "המלך הזה הוא אתה", המשיך משה, "אנא השם, תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל[6]... אָנָּא השם, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם - מוטב, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".[7]

אך השם הִקשה את עורפו ואמר: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ומיד לאחר מכן נָגַף השם אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל[8], ולבני ישראל היתה כפרה אדומה עד מאוד.

ו

אחר כך השתררה דממה אדומה עד לאופק, ומשה הרחיק עד קצה הפרגוד והשקיף מבעד לרקיע הווילון על ענני סיני השטים בקרקעית הנוף שלמרגלותיו. בין רקיע הווילון לענני סיני התפרשׂ רקיע זבול, ובו ירושלים הבנויה ובית המקדש הבנוי, ומזבח בנוי, ומיכאל עומד על המזבח ומקריב עליו קורבן.[9] באחו המעונן שמדרום לבית המקדש של מעלה רעו אלפי פרות אדומות בשלווה אינסופית, כשהן אינן מודעות כלל לענני המזרח החרוכים השטים לעברן באיטיות יוקדת. משך כל אותה העת המשיך השם להפנות עורף למשה כשהוא מתנועע על פני סטנדר הבדולח, ובוהה מול המסך הענק שסוגיות ממסכת פרה אדומה מרצדות על פניו רצוא ושוב.

בנקודה זו הבין משה שכבר אין לו מה להפסיד. בבת אחת הוא הפר את הדממה האדומה ודרש מהשם " הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ".[10]

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי", השיב השם, "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי".[11]

"אֶת כְּבוֹדְךָ", מיהר משה לתקן, "לֹא אֶת פָּנֶיךָ".

לאחר כמה ניסיונות התחמקות הסכים השם ואמר: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ".[12]

משה התרגש מאוד. הוא ידע שהביטוי המקראי "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" מהווה הסוואה מוצפנת לקוד הסודי של "וראית את פשר קשר התפילין שלי" הכתוב במסכת ברכות.[13] הוא ידע שהשם הזמין אותו להיכנס לראש האלוהי שלו דרך נקודת התורפה של עורפו הקשה.

בצעדי ריחוף התקדם משה לעבר קשר התפילין, כשהוא נוגע לא נוגע בנקודה האלוהית הרכה, ונמוג בעדה לתוך העולם, אך קול מתכתי התגלגל פתאום מקצה העולם עד קצהו והכריז: "יעמוד חתן הבר מצווה להגבהת התורה!". לתדהמתו מצא משה את עצמו על הבימה המרכזית של בית הכנסת הגדול בירושלים, כשהוא מוקף אלפי מתפללים הפונים לעברו מכל הכיוונים.

לפניו, על שולחן ערוך דמוי מזבח, הייתה מונחת התורה הפתוחה, ואלפי המתפללים החלו לזמזם את ניגון "וזאת התורה אשר סם משה". לא נותרה לו ברירה אלא לכופף מעט את ברכיו ולהגביה את התורה בסגנון הנפה קלסי.  

למראה התורה המונפת אל על פרצו כל הגברים בשירת "אלה אלהיך ישראל". הנשים לא שרו. הן הביטו מלמעלה בתורה המונפת ונותרו דוממות. משה חש בחרדה כיצד עולה ממעמקיו התשוקה להשליך את התורה ארצה ולשבור את הלוחות. כמו סם הרעידה התשוקה את ידיו, ומשה החל לאבד את השליטה על הרהורי השבירה שלו שזחלו מתוך מוחו, טיפסו על קירות בית הכנסת, והקלידו עצמם בכתובת חשמלית מרצדת על תקרת יציע הנשים. אף אחד מהגברים לא הבחין בכתובת המרצדת, וכולם המשיכו לסגור עליו במעגל, כשהם מגבירים את קצב שירתם המתלהמת. "אלה אלוהיך ישראל.. אלה אלוהיך ישראל"...

 

[1] דברים ד`, מ"ד

[2] משנה מסכת אבות פרק א`, משנה א`

[3] דל"ת של תפילין הלכה למשה מסיני ; יו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני ; תפילין על קלף הלכה למשה מסיני ; הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין ; תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני ; מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני... ראי/ה ירושלמי מגילה פרק ד` הלכה ט`; בבלי שבת כ"ח, ע"ב; בבלי מנחות ל"ה, ע"א; בבלי שבת ס"ב, ע"א; בבלי שבת ע"ט, ע"ב; ירושלמי מגילה, פרק א` הלכה ט`; בבלי מכות י"א, ע"א

[4] ברכות ו` ע"א + ברכות ז` ע"א

[5] על-פי בבלי יומא ע"ב, ע"ב

[6] ראי/ה פסיקתא דרב כהנא, פרשה ד` - "מפני מה כל הקורבנות באין זכרים וזו (פרה אדומה)

ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל."

[7] שמות ל"ב, ל"א-ל"ג

[8] שמות לב לג - לה

[9] בבלי חגיגה י"ב, ע" ב

[10] שמות, ל"ג, י"ח

[11] שמות, ל"ג, כ`

[12] שמות, ל"ג, כ"א-כ"ג

[13] בבלי, ברכות ז`, ע"א

סם תורה וקשר תפילין

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle