ספר במדבר

מסעי

פרשת

בדיוק היום לפני 47 שנים, בכ"ח בתמוז תשכ"ח (24.07.1968), בשבוע של פרשת אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם[1], התייצבתי בבסיס הקליטה והמיון של צבא ישראל, וזכיתי להצטרף אל ששים ריבוא יוצאי צבא בני דור המדבר, ואל הלוחמים ששחררו את סיני שנה לפני כן.

אין זו אגדה, רעיי, עדיין שמור עִמי פנקס היוצא צבא שלי, ושם, למרגלות תמונת עלומיי, מוטבע מספרי הצבאי: שתיים אפס חמש שתיים חמש אפס שש (2052506). "מחזור פנטום" כינו את המתגייסים לשנתוני הגיוס שלנו, על שם מטוס הפנטום החדיש שריחף באותם הימים מעל מחנה בני ישראל לצבאותם, ושלח לגניזה את מטוס המיראז` שרכב על ענני הכבוד שריחפו בשמי המזרח התיכון בשנים שלפני כן. לוחמי מלחמת ששת הימים נמנו על מחזורי המיראז`ים, ואילו אנחנו, הצעירים יותר, נועדנו להיות לוחמים הרבה יותר מתוחכמים. פנטומים נועדנו להיות. פוסט מיראז`ים...

אם תרצו, רעיי, אין זו אגדה ולא חלום עובר. הסנה עדיין בוער אך אנו שרפנו את מיטב שנותינו בחולות סיני הלוהטים. בחולות הלוהטים הללו קברנו גם את תאוות עלומינו. יומם ולילה קיימנו בגופנו ובנשמתנו את "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִם וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיִּסְעוּ מִקִּבְרֹת הַתַּאֲוָה וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין" [2] בחמסין...

אין זו אגדה, רעיי. כבר בסוף שנות השישים של המאה הקודמת נחתנו כמו נסיכים קטנים מפלוגה בי"ת לתוך ארגז החול הקדוש המכונה "סיני". אחוזי תזזית קרבית למדנו להסתער בחולות, ואנו בני שמונה עשרה בלבד. כל זה אינו משל ולא חלום. זה נכון כְּאור הצהריים אשר היכה אותנו בסנוורים וגרם לנו לבוסס בעיניים עצומות בעקבות משחררי סיני הגיבורים, לוחמי אוגדות הפאר של ברן, שרון ויופה, שהאירו את דרכנו בישימון כמו אורים ותומים.  

יומם ולילה היינו מתרוצצים בתוך ארגז החול. מאור ראשון עד אור אחרון היינו מטפסים על הררי דיונות ונופלים מהן. מעולם לא שאלנו למה אנחנו נופלים - רק רצנו לטפס פעם נוספת ונפלנו ורצנו וטיפסנו ונפלנו. לא שאלנו למה אנחנו נופלים. נפלנו. והחולות היו רכים כמו קטיפה.

בהפסקות היינו שופכים את חולות הקטיפה לתוך שקי יוטה. מיליוני שקים מילאנו בחול, והידקנו את השקים הממולאים, והצבנו אותם זה על גבי זה, ובנינו עמדות, מתרסים, שוחות, מחפורות, מוצבים, ארמונות חול. חומות של חול מהודק על חול רך. וכשהפגזים היו נופלים קלטו השקים הממולאים חלק מהרסיסים הרבים והצילו חלק מהחיים של חלק מאִתנו.

אף על פי כן ולמרות הכל, רעיי, אם תרצו לא היו הדברים מעולם. מעולם לא השכמנו עם שחר לחניון הסינרמה ביד אליהו, ומעולם לא חיפשנו באפלת הסינרמה את האוטובוסים של הגדוד שלנו הממתינים בין מאות האוטובוסים היורדים לסיני עם שחר. מעולם לא חצינו את הנגב לפני זריחה וחנינו בשקם אל עריש בשמונה בבוקר. מעולם לא נסענו משקם אל עריש וחנינו ברפידים, ולא נסענו מרפידים וחנינו בטָסָה. מעולם לא נסענו מטסה לאורך ציר עכביש, ציר טרטור, ציר לקסיקון, ציר ספונטני וציר מאדים. מעולם לא חנינו על גדת התעלה במוצב חיזיון, מוצב כישוף, מוצב מפרקת, מוצב פורקן ומוצב לקקן. מעולם לא נסענו ממוצבי התעלה וחנינו במדבר סין, בחמסין, ולא נסענו ממדבר סין, בחמסין, וחנינו בחווה הסינית. מעולם לא נסענו מהחווה הסינית וחצינו את התעלה מערבה, וחנינו בפאיד אשר בגושן בואכה אפריקה. מעולם לא נסענו מאפריקה וחנינו בקילומטר המאה ואחד בואכה קהיר. מעולם לא נסענו מהקילומטר המאה ואחד וחזרנו למדבר סין, בחמסין, וחנינו במוצב ארעי השוכן ארבעים קילומטר מזרחית לתעלה. מעולם לא נסענו ממוצב ארעי וחנינו במוצב זמני בין רפידים לנחל ים, ומעולם לא נסענו ממוצב זמני וחנינו בשקם אל עריש, בציר עכביש, בחווה הסינית, בסינרמה, במדבר סין, בחמסין…

אם רק תרצו מפת הדרכים הזאת היא מפה דמיונית לחלוטין. כל הנו"ן צדי"קים הרשומים בה לא היו ולא נבראו אלא מש"ל היו. מה שצריך להוכיח...

שאלות הרוח המרחפת בין הר נבו וים המוות

אם תרצו, רעיי, אין זו האגדה של הרצל אלא ההלכה הציונית שהחמירה עִמנו יותר משהחמירה התורה עם אבותינו. התורה, אחרי הכל, שחררה מחובת גיוס כל מי שטרם מלאו לו עשרים שנה, ואילו ההלכה הציונית חייבה אותנו להתגייס כבר בגיל שמונה עשרה. התורה כתבה בפירוש כי רק "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם".[3] ואילו ההלכה הציונית המחמירה כפתה עליי להתגייס באהבה חודשיים לאחר שמלאו לי שמונה עשרה.

תרצו או לא תרצו הזמן טס במהירות שוברת קול, ובדיוק היום, כאמור, מלאו 47 לגיוס שלי, וכבר שבע שנים שאני חונה בתחנה הסופית של ערבות מואב על ירדן יריחו.

כל דורות המדבר לצבאותם חונים בסופו של דבר בערבות מואב על ירדן יריחו. מאז ומעולם שימש חניון ירדן יריחו כתחנה סופית לכל הנודדים במסע האינסופי לארץ ישראל. בתחנה סופית זו מתחילים חלק מהגברים הלוחמים ללמוד תורה. תוך כדי לימוד הם עורכים מחדש את יומני המסע שנרשמו במהלך ארבעים שנות נדודיהם במדבר.

הזמן בירדן יריחו זורם בסהרוריות רגועה יותר מהזמן במדבר סיני. זוהי סהרוריות אחרת, פחות מסחררת, המרככת את הגברים הלוחמים, וגורמת להם לעסוק בשאלות הרוח המרחפת בין הר נבו וים המוות. אפילו הלוחמים הכי קשוחים מקבלים עליהם את הדין בחניון ירדן יריחו, וממתינים בענווה לדרשת הפרידה של משה רבנו שתחנוך את עידן ספר דברים של חייהם.

ברקע ימשיכו להישמע הדי נפילות הפגזים, ממש כמו לפני ארבעים שנה. כל החונים בערבות מואב מתורגלים היטב בקולות הנפץ לסוגיהם. כולם יודעים להבחין מתוך שינה בין צליל יציאת פגז לצבאותם לצליל יציאת פגז לצבאותינו. כולם בוגרי קורסים רב שנתיים בראיית קולות שבורים. אף אחד מהם כבר לא טורח למלא שקי חול בהפסקות שבין הפגזה לפיגוע. גם אני כבר לא מטריח את עצמי עד כדי כך. עם השנים עברתי הסבה לחיל המודיעין הנצחי, וזכיתי להצטרף לסיירת אמ"ן המובחרת של אלו שתורתם אמנותם.

מכאן, מערבות מואב על ירדן יריחו, אני הוגה יומם ולילה ביומניי הצבאיים. תוך כדי הגייה אני משדרג לשפת התורה את מסעי הכיבוש וההגנה שעברו עלי. כיאה למי שתורתו אמנותו אני לומד להפוך את כל הנו"ן צדי"קים הצבאיים של עברי לנקודות ציון שמימיות. כל תרגילי האש שתרגלתי לא היו אלא תרגילי מלחמתה של תורה. כל המקלעים והמרגמות שבהם יריתי לא היו אלא כלי קֹדש הלקוחים מספר מלחמות השם בגיבורים. אלפיים מאה שלושים וארבעה (2134) ימי הצבא הרשומים על שמי בשלישות הראשית אינם אלא ימי תלמוד תורה מפוארים שבמהלכם זכיתי להתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים נצחיים המתנצחים זה בזה.

מעולם לא הייתי סתם חייל גשמי בסתם צבא כיבוש כוחני

אם תרצו, רעיי, אין זו אגדה אלא הלכה למשה מסיני. תורתי היא אמנותי משכבר הימים, ומעולם לא הייתי סתם חייל גשמי בסתם צבא כיבוש כוחני. "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי" - לוחם טחנות רוח אני, ההוגה בתורתו עד אור הבוקר בעזרת אמצעי ראיית לילה משוכללים וסודיים. פת במלח אוכל, מים במשורה אשתה ובעפר אתפלש. דגמ"ח משופשף לגופי, משקפי אבק לעיניי, ואני מתאבק יומם ולילה.

פעם ביממה, בדממה, אני מנתק את כל מכשירי הקשר ושוקע במצולות. אחרי שעות של ירי ללא הפוגה, כשראשי נמלא צלצולים, אני נועל את כל המדפים וצולל בים התורה.

פעם ביממה, בדממה, אני רואה קולות מלחמה. אני צולל בנגמ"שי האישי ורואה צלצולים עולים. צינור צלילה שראשו מגיע לשמים מחובר למשקפי האבק שלי ורוחות הקֹדש משתוללות ומתיזות עליי חול. החול מאפיל על ים התורה הכחול, ואני שוקע במצולותיו וקורא "ממעמקים קראתיך".

פעם ביממה, בדממה, אני רואה את קולי עולה ממעמקים, ואת נהימות שרשרות הטנקים ואת מפץ הפגזים ואת לחישת הנותבים באפלה, ואת קולות ההתפעלות של לוחמי התורה הרואים את הקולות.

והטנקים אונסים את החולות.

אני חוזר שנית: הלוחמים רואים את הקולות והטנקים אונסים את החולות. הם מהדקים אותם לאדמה ורוכנים קדימה בלהט. הקנים שלהם מזדקרים בפראות כלפי השמים, והשרשראות נוהמות. בחולות המתפתלים נחרצים חריצים של כאב, ומסך רועד של אדים שקופים עולה באש ואיננו אוּכָּל.

לפתע מגיחים שני פאנטומים מתוך האופק הכחול, מנתצים את מסך האדים, ונעלמים בקול דממה דקה. רק אחרי דקה ארוכה מתגלגל קולם השבור. מלוא כל הארץ רעמוֹ. רודף אחריהם לנצח.

פאנטומים אינם טנקים מעלי אבק. הם גם לא אלים יעילים. הם מהירים מדי. שומעים את קולם רק אחרי שהם נעלמים.

האדים, לעומת זאת, מיתמרים בקצב סביר יותר. דרכם אנו יכולים לבעור באיטיות יחסית, ולכאורה לא להיות נאכלים...

 

[1] במדבר ל"ג, א`

[2] במדבר ל"ג,ט"ז

[3] במדבר א`, ג`

​ויסעו מקברת התאוה ויחנו במדבר סין. בחמסין

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle