ספר שמות

משפטים

פרשת

(הדברים שלהלן הם דרשה מעורפלת ומסובכת שדרשתי בפני אבא ז"ל[1] בבית לשכת עורכי הדין בירושלים בערב הוקרה לכבודו עם הגיעו לגבורות (לפני כתריסר שנים).  זהו קטע ארוך וחופר במיוחד, שממש, אבל ממש, איננו מומלץ לצרכני קליפים.)

אבא יקר, לפני שאתחיל להסתבך בתיאור מערכת היחסים המרתקת בין סבא דמשפטים והעלמה הנסתרת, אני רוצה לספר לך על חוויה מכוננת שעברה עלי לפני שנים רבות. באחד ממוצאי השבתות של פרשת משפטים הוזמנתי להרצות על פרשת השבוע בפני חוג בית בהרצליה. בתום ההרצאה ניגש אלי עורך דין טחון ומפורסם, ואמר לי בדיסקרטיות שלא הבין כלום מכל מה שאמרתי. מיד לאחר מכן הוא הוסיף: "מכל השיעורים שלמדתי בפקולטה למשפטים אהבתי במיוחד את שיעוריו של אביך, ומאז אני קורא בהנאה מרובה את כל כתביו ופסקיו. יש לאביך יכולת נדירה להבהיר את הטקסטים הכי מעורפלים. לך, לעומת זאת, יש כישרון מיוחד לערפל את הטקסטים הכי בהירים...".

בשעה הקרובה, אבא, אנסה לטעון בפניך בפעם המי יודע כמה שההבחנה בין שנינו איננה כה פשטנית כפי שנוסחה על ידי אותו עורך דין. לשם כך אנסה להבהיר את עצמי פעם נוספת, ומי כמוך יודע עד כמה קשה עלי מלאכה זו.

כדי להקל עלי במלאכת הבהרת עצמי אנקוט בתרגיל טקטי שקוף ואצטט כמה משפטים מעורפלים שלך. בצבא קוראים לזה מיסוך - משליכים רימון עשן לעבר היריב, ובחסות הערפל מתקרבים אליו ויוצרים מגע. לא ברור לי, אבא, מדוע בחרתי בדימוי קרבי כל-כך - אולי מתוך געגוע בלתי פוסק לאחד ממדרשי האהבה היפים המוסב על אחד הפסוקים הקרביים שכתב גיבור ישראל ונעים זמירותיו - "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר".[2] "מאי `את אויבים בשער?`", שואלת הגמרא על דברי דוד האחרונים, ועונה: "אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה".[3]

אבי ורבי, אויבי ואהובי: כמה מן המשפטים המעורפלים בכתביך נמנים על המשפטים העבריים האהובים עלי. סוד קִסמם של משפטים אלו טמון בעצם העובדה שרב בהם הנסתר על הנגלה, ואני מושפע מהם הרבה יותר ממה שהייתי מוכן להודות עד כה.

ואלה המשפטים אשר שמת לפנינו בשבתך על כס המשפט, כפי שהם כתובים בפסק-דין ל"ח 264 לסרסון נגד "שיכון עובדים" בעירבון מוגבל: "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה. נשמה זו תימצא למערכת המשפט בדמותן ובצלמן של נורמות ערכיות שונות, שיסודן בעקרון העל של עשיית הישר והטוב".[4]

אבא יקר, על רקע התעקשותך להתנות את קיום גופה של מערכת המשפט בנשמה, ואפילו בנשמה יתרה, הרשה לי להפגיש מעל במה מכובדת זו בינך לבין סבא דמשפטים הנחשב לאחד המומחים העולמיים לענייני נשמה בכלל ונשמה יתרה בפרט.

סבא דמשפטים הוא הגיבור העכשווי שלי. מזה זמן רב שאני מכין את המפגש ביניכם בזהירות מרובה. דרשותיו המעורפלות מופיעות רק בספר הזֹהר, ולמרות שמו אין הוא נחשב למשפטן במובן המקובל. אצל המקובלים, לעומת זאת, הוא מקובל כמקובל דגול. לעניות דעתי, סבא דמשפטים הוא אחד מגדולי הדרשנים הפוסט-מודרניים. הוא לימד אותי להאמין מחדש באפשרות קיומו של הפשט הבהיר השוכן בקצה הערפל.

פעם, לפני שנים רבות, היה עולמי מחולק ל"ארץ הפשט" ול"ארץ הדרש", והיה קו גבול ברור מפריד ביניהם, וכולם ידעו בדיוק מתי מדובר בשפת הפשט ומתי חוצים את הגבול לשפת הדרש. בימים ההם היו פרשנים רבים בעולמי, ומעל כל פרשן התנוסס מגדלור זהה שהיה מאיר לעולם וליושביו והיה חושף את הנקודות האפלות ביותר. אף אחד מהפרשנים לא היה מתבלבל כלל כשהיה אומר משפט כמו "על-פי הפשט זה כך וכך, ולעומת זאת, על-פי הדרש זה ככה וככה…". יותר מאוחר, כשהתחלתי להתבגר, דעכו אורות המגדלורים מעל ראשי הפרשנים, והפשט כבר לא היה לי כל-כך פשוט. מיום ליום הוא היה הולך ומסתבך, עד שיום אחד הלך לעולמותיו האחרים והותיר אותי בעולם שכולו דרש. הוא לא הותיר אחריו שום הוראה מפורשת טרם לכתו, ואני לימדתי את עצמי להשלים עם אובדנו המצער. "היה פשט", הייתי דורש, "וראו איננו עוד. עכשיו אנו חיים בעידן של פוסט-פשט, ואין לנו בעולמנו אלא דל"ת אמות של דרש...".

שנים רבות הייתי דרשן נודד הדורש באולמות נידחים את דרשותיו המעורפלות. הייתי דורש ומסתבך ודורש על כל קוץ וקוץ תִּלין תִּלין של אגדות, עד שיום אחד הופיע סבא דמשפטים, נכנס לאחת מדרשותיי, וגילה לי שמאחורי כל הררי הדרש הללו מסתתר פשט אחד ברור כשמש. מאז אני נודד בעקבותיו של סבא דמשפטים יחד עם קומץ תמהונים ההולכים אחריו לכל מקום, ונושאים את כליו בחשאי.

החשש שלי מפני המפגש בינך, אבא, לבין סבא דמשפטים נבע כפי הנראה מתוך דימוי מוטעה שלי באשר ליחס הלא כל-כך אוהד שיש לך לקבלה בכלל, ולקבלה פוסט-מודרנית בפרט. דימוי זה נבע מתוך הבנה מוטעית של כמה מהתבטאויותיך החוזרות על עצמן שבהן חשוב לך להפריך כל קשר בין המשפט העברי לבין תורת הנסתר.[5] כמו-כן מושתת הדימוי המוטעה שלי על העובדה שמעולם לא ראיתי את הזֹהר הקדוש בארון הספרים הגלויים שלך.

ארון הספרים שלך, אבא, הוא מהמרשימים שראיתי מעודי. כבר כתינוק זחלתי למרגלות ספרייתך האינסופית, והתאבקתי, פשוטו כמשמעו, באבק הכוכבים המיתמר מכל הגמרות הענקיות שהיו גדולות ממני, פשוטו כמשמעו, וכל הזמן ניסיתי להוציאן מהמדפים, ולהשתמש בהן כקירות לבתי הבובות הדמיוניים שלי. עד היום לא נגמלתי מהצורך הזה, ובכל פעם שאני בא אליך אני ממשיך להלך בחרדת קֹדש למרגלות הקירות הגבוהים של כל התלמודים, מדרשי ההלכה, האגדה, השו"תים, הש"סים, הפרשנים, פסקי-דין, הגות, ספרים חיצוניים, ספרות התחייה, ההשכלה, העלייה השנייה, שירה, מדע בדיוני, ספרות עזר, אנציקלופדיות... מאות רבות של עותקים עתיקים ומקורות מקוריים. זֹהר בכל אלו לא מצאתי, אבא, ועדיין אני ממשיך לזחול ולהתאבק באבק ספריך וכתביך הגלויים, ולחפש את מקום המִסתור שבו אתה מחביא את הזֹהר יחד עם יתר ספריך הנסתרים.

על רקע החיפוש הבלתי פוסק יקל עלי להסביר מדוע יש לי משיכה יתרה לסבא דמשפטים. משיכה יתרה זו, אבא, נובעת מהתחושה שאולי אצל סבא דמשפטים אוכל למצוא את המפתח הסודי אל הספרייה הנסתרת של חדרי לִבך. מאז, אבא, אני אוחז בקצה גלימתו של סבא זה מבלי להרפות, ומחכה לרגע שבו הוא יוליכני קוממיות אל חדריך. אני יודע שלכשתיפגשו תבהירו לי פעם אחת ולתמיד שעוד לפני שנולדתי כבר הייתם ידידי נפש, ומאז ועד עצם היום הזה לא פסקה ידידות נפש זו, ואתם ממשיכים להיפגש בחדרי חדרים כדי להחליף ביניכם מידע סודי על הנשמה, ומידע הרבה יותר סודי על הנשמה היתרה.

מכל מקום, אבא, אני מרשה לעצמי להציג את סבא דמשפטים כאן, בלשכת עורכי הדין דירושלים, ואשתדל לעשות זאת במשפטים בהירים ונהירים כיאה לאכסניה המלומדת. אשתדל מאוד שרוב המשפטים שאומר לא יהיו מעורפלים מדי. מצד שני אקפיד מאוד שלא להגביר את עוצמת בהירותם, כדי שלא יסנוורו יתר על המידה, ויאירו, רחמנא ליצלן, כזוהר הרקיע. קרוב לוודאי שלא כל המשפטנים הנוכחים כאן שמעו על סבא דמשפטים. ייתכן אפילו שישנם כמה מומחים לדבר המשפט העברי שאינם יודעים מאומה על רבי ייבא המסתורי שזכה לכינוי "סבא דמשפטים" בגלל דרשותיו המעורפלות לפרשת משפטים המופיעות, כאמור, רק בספר הזֹהר.

סבא דמשפטים הוא בסך הכל "טייעא" - מעין שילוב של נווט, גשש, מורה דרך ונהג בוס המסיע חכמים ידועי שם ובעלי תואר כרבי חייא ורבי יוסי. בתחילת המסע מתייחס אליו רבי יוסי כאל שוטה טרחן המטרידו בשאלות מוזרות הגורמות לו לביטול תורה. שאלתו המוזרה ביותר היא: "מי היא העלמה היפה שאין לה עיניים, גופה נסתר ונגלה, היא יוצאת בבוקר ונעלמת ביום, ומתקשטת בקישוטים שלא היו?".[6]

בהמשך המסע סובב סבא דמשפטים סחור סחור סביב דמותה המסתורית של העלמה היפה הזאת. הוא דורש דרשות מעורפלות על העלמה המסתתרת במעמקי הפסוק "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים".[7] נקודת המוצא של סבא דמשפטים היא שה"פשט" (במרכאות) הגלוי של פסוק זה אינו אלא קצה קצהו של קרחון מסתורי ענק שבמעמקיו שוכן לו הפשט האמיתי (בלי מרכאות). מי העלמה האומללה הזאת?, אנו שואלים על רקע דרשותיו המתערפלות של סבא דמשפטים, ומיהו האב המסוגל למכור את בתו לאמה? ומהי הדרמה הסוערת המתחוללת מאחורי מסווה של פסוק "משפטי" "יבש" כל-כך שעל פני השטח אין הבדל בינו לבין יתר פסוקי הפרוטוקול חסרי הנשמה של פרשת משפטים?

דרשות רבות דורש סבא דמשפטים על האיש המוכר את בתו לאמה, ומדרשה לדרשה הולך ומתערפל כל מה שנראה לנו בתחילת המסע כפשט בהיר ומובן. ממשפט למשפט מתבהר לנו כי האיש הפשוט ובתו הפשוטה אינם כל כך פשוטים. כל המשפטים הפשוטים של פרשת משפטים מתפשטים לנגד עינינו ומתאיידים לתוך הערפל, עד שבשלב מסוים חס עלינו סבא דמשפטים וחושף אותנו לדרש המאיר המפזר את הערפל ולו רק להרף עין:

"... "וכי ימכור איש" – זה הקדוש ברוך הוא, "את בתו" – זו הנשמה הקדושה, "לאמה" – להיות אמה המשועבדת ביניכם בעולם הזה. בבקשה מכם: כשמגיע הזמן לצאת מהעולם הזה "לא תצא כצאת העבדים" - לא תצא מטונפת בעוונות, תצא בת חורין, ברה ונקיה…".[8]

עוד ועוד רמזים ודרשים שמפזר סבא דמשפטים במהלך המסע מאירים את דרכנו לדקה ארוכה, כמו מצנח תאורה חולף, וגורמים לנו לחשוב שהעלמה הנסתרת היא אכן נשמתנו המוארת, שאביה האלוהי עקרה בעל כורחה מחיקו השמימי הנעים והחם וגזר עליה לצאת למסע מפרך בארץ זרה שאינה אלא גופנו.

אבל אז, בהמשך המסע, מגלה לנו סבא דמשפטים שהעלמה הנסתרת איננה רק הנשמה היתרה אלא גם השכינה. הוא מנצל את כל כישורי הניווט האקרובטיים שלו, כדי לטפס עִמנו אל מרומי הפסוק האחרון של פרשת משפטים - וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה".[9] מתוך משטח ההשראה של פסוק זה הוא מזניק אותנו למסע מזורז אל הענן השוכן בקצה הרכס העליון של הר סיני, ושם, מתוך הענן, מטיס אותנו סבא דמשפטים למרום, ומסיט להרף עין את וילון הרקיע התחתון. מבעד לווילון המוסט אנו נוכחים לדעת, כי העלמה הנסתרת איננה רק נשמה מוארת אלא גם שכינה זוהרת.

"פתח ההוא סבא ואמר: "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה" - ענן זה הוא זה שכתוב בו "את קשתי נתתי בענן"[10], וכבר שנינו במשנה שהקשת פשטה את לבושיה ונתנה אותם למשה ובאותם לבושים עלה משה וראה את מה שראה ונהנה מכל עד המקום ההוא` ".[11]

העלמה קשת זוהרת אלינו להרף עין מתוך הענן, וממשיכה להיתמר מתוך הפסוק האחרון של פרשת משפטים הצובע בשלל צבעי הנשמה היתרה את כל הפסוקים האפורים, המשפטיים והפרוטוקוליים שלה. רבי חייא ורבי יוסי המומים. הם היו משוכנעים כי תם המסע המרתק שהוביל אותם אל הנון צדיק הסופי הממוקם בפסוק האחרון של פרשת משפטים. התרגשותם לא ידעה גבול - הם השתטחו לפני סבא דמשפטים ובכו ואמרו: "אלמלא לא באנו לעולם אלא לשמוע דברים אלו מפיך דיינו".

סבא דמשפטים השיב להם כך: "חברים, לא לשם זה בלבד התחלתי לדבר, שהרי סבא כמוני לא בדבר אחד הוא מקשקש…".[12] במילים אחרות: אתם חושבים שכדי לקשקש את כל הקשקושים המקושקשים הללו טרחתי לטפס אתכם אל כל הנון צדיקים המסובכים והמסוכנים של מסע הניווטים הזה?

ובקשקושו הבא יגלה סבא דמשפטים באוזני שומעיו שהעלמה הנסתרת איננה רק נשמה ושכינה.

"משל למה הדבר דומה? - לאהובה יפת תואר ויפת מראה, והיא סגורה ומסוגרת בהיכלה, ולה אוהב יחיד, שאין בני אדם מכירים בו, אלא נסתר הוא. אוהב זה, מתוך אהבה שהוא אוהבה, עובר הוא על שער ביתה תמיד ונושא עיניו לכל עבר. והיא יודעת שאוהבה הוא הסובב על שער ביתה תמיד. מה היא עושה? – פותחת היא פתח קטן באותו היכל נסתר, שהיא שם, ומגלה פניה לאוהבה ומיד היא חוזרת ונעלמת. כל אלו שהיו בקִרבת אוהבה לא ראו ולא התבוננו, אלא אוהבה בלבד, וקרביו ולִבו ונפשו יצאו אליה, והוא יודע שמתוך אהבה שאוהבת אותו נגלתה לו רגע אחד, לעורר בו אהבה.

כך הוא דבר התורה, היא אינה נגלית אלא לאוהבה. יודעת התורה שאותו חכם לב סובב על שער ביתה בכל יום. מה היא עושה? - מגלה היא את פניה אליו מן ההיכל ורומזת לו רמז, ומיד היא חוזרת למקומה ומסתתרת. כל אלו שהם שם אינם יודעים ואינם מתבוננים אלא הוא בלבד, וקרביו ולִבו ונפשו יוצאים אליה. ועל כן התורה נגלית ונכסית ונוהגת באהבה לגבי אוהבה, לעורר בו אהבה.

בוא וראה, דרך התורה כך היא: בראשונה כשהיא מתחילה להתגלות לאדם היא רומזת לו ברמז… אחר כך מתחילה היא לדבר עִמו מבעד למסך שפרשה לו דברים לפי דרכו, עד שיתבונן מעט מעט וזהו דרש. אחר כך היא משיחה עִמו מבעד לצעיף דק דברי חידות, וזו היא אגדה. לאחר שהוא רגיל אצלה היא נגלית לו פנים בפנים ומדברת עִמו על כל סודותיה הנעלמים ועל כל הדרכים הנעלמים שהיו צפונים בלִבה מימים קדמונים. ואז הוא אדם שלם, בעל תורה ודאי, אדון הבית, שהרי את כל סודותיה גילתה לו, ולא מנעה ולא כיסתה ממנו כלום. אומרת לו: `ראית דבר הרמז שרמזתי לך בראשונה? - כך וכך סודות היו בו, כך וכך הוא. מיד הוא רואה שאין להוסיף על אותם הדברים ואין לגרוע מהם. ואז נראה פשט הכתוב כמו שהוא. אין להוסיף ואין לגרוע אפילו אות אחת. ועל כן, "צריכים בני-אדם להיזהר ולרדוף אחר התורה, ולהיות אוהביה".[13]

העלמה הנסתרת, אם כך, איננה רק נשמה ושכינה. היא גם תורה נסתרת הנגלית רק לאוהבה שאינו חדל ללכת בעקבותיה ולרדוף אחריה ולארוב במסתרים לכל רמז שלה.

הרמז החטוף הוא חלקה הגלוי של התורה הנסתרת, ואילו הפשט הוא חלקה הסמוי. על פי סבא דמשפטים אין עיוות גדול יותר מהדיבורים על פשט התורה הגלוי לכולם. כל הדיבורים הללו הם נחלתה של דת מודרנית מיושנת המאמינה בדיאלקטיקה מיושנת של פשט גלוי ודרש נסתר. דת מודרנית זו תובעת מכל אחד ממאמיניה להגדיר בבהירות את הפשט הציבורי של כל פסוק לפני שהוא מתחיל לדרוש אותו. כהני דת זו משוכנעים עד עצם היום הזה שיש פשט אחיד הנגיש לכל בר בי רב, וניתן לעלות על עקבותיו בקלות. על פי תפיסת עולמם של כהנים אלו כל מי שמעז לדרוש ללִבו של הפסוק מבלי לפשוט תחילה את עורו, אינו אלא דרשן מיושן שמקומו לא יכירו בבית המדרש המשכיל והמודרני. בבית מדרש זה מדכאים מזה כמה דורות את רוב גילויי היצירתיות, ועוקרים בְּאִבַּם את הניצנים המלבלבים בפרדסי האהבה האינסופיים של הלומדים והלומדות. הפרדס האחד והיחיד בבית מדרש זה אינו אלא ראשי התיבות "פשט, רמז, דרש, סוד".   קודם "פשט" שהוא העיקר והוא נחלת הכלל, ויש לו נוסחה אחידה ומדויקת, ועל פיו יישק כל דבר. כל השאר - רמז, דרש וסוד - אינם אלא פרפראות אליגוריות וחידודי לשון המיועדים לכל אותם "מוגבלים" שאינם יכולים לנסח בבהירות את הפשט הידוע בציבור.

סבא דמשפטים הכיר אישית כל אחד מחברי הרביעייה הראשונה שעלתה לפרדס, והוא יודע היטב שאין כל קשר בין הפרדס הזה לבין ראשי התיבות פשט רמז דרש סוד. הוא ידע היטב שאף אחד מהארבעה לא המריא לפרדס דרך הפשט הידוע בציבור. פשט איננו משטח השראה גלוי ובוודאי שאיננו משטח המראה ציבורי. פשט הוא מנחת סודי הסמוי מעין כל אדם. כל מי שזכה לעלות לפרדס בשלום עשה זאת הרחק מכל מצלמות הטלוויזיה. לבד לבד ובאין רואה הוא הבקיע לו דרך מבעד למשטח ההשראה של הרמז, וממנו הוא זכה להמריא בשלום, לחלוף מבעד לחדריו הפנימיים, ולנחות בשלום אצל נשמתו היתרה השוכנת במעמקי הפשט הסמוי מהעין. ודי לחכימא ברמיזא.

בדיוק כך. די לחכימא ברמיזא! כל מי שאיננו מסתפק ברמיזא כמשטח השראה איננו חכימא. פרדס זה לא ראשי תיבות. מי שמתעקש בכל זאת להיאחז ברמז הידידותי של ראשי תיבות, טוב יעשה אם יאמץ את נוסחת רדס"ף - רמז, דרש, סוד פשט - שסימנה רד עד הסף. "רד" כמו שנאמר "לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ"[14], ו"סף" כמו שנאמר "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים".[15]

הפשט שוכן לעולם בקצה הסף שבקצה המורד החלקלק. רק האוהב הזהיר העוקב במסירות אחר כל קצה חוט של כל רמז, יגיע בסופו של דבר לרגע החסד שבו יתגלה לו הפשט המיוחל של אהובתו.

מה שמכונה "פשט" על-פי הדת המודרנית המיושנת יתואר על ידי סבא דמשפטים כגוף התורה וכמלבושיה. "התורה יש לה גוף - מצוות התורה הנקראות גופי תורה, גוף זה מלובש בלבושים, שהם סיפורי העולם הזה. הטיפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא באותו לבוש, שהוא סיפור התורה, ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שתחת הלבוש ההוא. אותם שיודעים יותר אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף, שהוא תחת הלבוש. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה, שהיא עיקר הכל, תורה ממש".[16]

תורה ממש, אליבא דסבא דמשפטים, איננה גופי תורה שהם מצוותיה ובוודאי שאיננה מלבושי תורה שהם סיפוריה. תורה ממש היא נשמת התורה שהיא עיקר הכל. ונשמת התורה היא תמצית מהותו של גרעין הפשט הראשוני שלה.

העלמה הנסתרת היא שכינה והיא נשמה    והיא תורה. העלמה הנסתרת היא נשמת התורה שאינה אלא פשט התורה.

כמה שיותר נסתר יותר פשוט.

אחרי ככלות הכל, הטיפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש התורה ולגביהם הכל טפיש. אותם שיודעים יותר אינם מסתכלים בלבוש התורה אלא בגוף ההלכה והמשפט. לגביהם הכל שפיט. לעומתם, החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמת התורה, שהיא עיקר הכל, והיא היא פשט התורה ממש. לגביהם הכלפשיט…

הוא אשר אמרת, אבי מורי ורבי, בפסק-דין ל"ח 264 לסרסון נגד "שיכון עובדים" בעירבון מוגבל: "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה…".

[1] פרופסור מנחם אֵלון, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון

[2] תהלים קכ"ז, ה`

[3] בבלי קידושין ל`, ב`

[4] מנחם אֵלון, ע"א 391/80 לסרסון נגד "שיכון עובדים" בע"מ, פסק-דין ל"ח (2)264

[5] "מהו הפחד המשונה הזה האופף אותנו? האם לא השתנה משהו מבחינת יחסנו וגישתנו  למשפט העברי ולאוצרותיו במשך שנים אלה, ששוב לא נראה בו מעין תורת הסוד, בחינת רזין דרזין, שבן תמותה רגיל מונע את רגליו ממנו?", מנחם אֵלון, "המשפט העברי במשפט   המדינה, על המצוי ועל הרצוי", הפרקליט כ"ה, (תשכ"ט) עמ` 51.

"בעיני רוב ציבור המשפטנים המשפט העברי זהה עם תורת הנסתר, עם רזין דרזין, והם מפחדים ממנו בבחינת מה טמון וכתוב שם". (מנחם אלון, מתוך "חוק ומוסר ביהדות", (דיון לרגל הופעת ספרו של משה זילברג "כך דרכו של תלמוד"), בית מקרא ט"ו (תשכ"ג), עמ` 125.

"...נעסוק אפוא בתורת הקבלה , ברזי דרזין, ואז מובטחנו שיהא זה מחקר שישכון כבוד בספירות העליונות ולא בעלמא הדין של חוק ומשפט בחיי החברה המעשיים...". (מנחם אלון, בתוך "עוד לעניין מחקרו של המשפט העברי", בתוך "משפטים ח`", עמ` 131.

למקורות נוספים ולהרחבת הנושא ראי/יה ארי אֵלון, גיליון דר"ש לפרשת משפטים, הוצאת מרכז בינה תשס"ד.

 

[6] זֹהר חלק ב`, דף צ"ד עמוד ב`. הציטוט המופיע כאן הוא על-פי תרגומו של ישעיהו תשבי

ב"משנת הזֹהר" חלק א`, עמ` מ"ח

[7] שמות כ"א, ז`

[8] "משנת הזֹהר" שם, עמ` נ"ו

[9] שמות כ"ד, "יח

[10] בראשית ט`, י"ג

[11] משנת הזֹהר שם, ס"ד

[12] שם שם

[13] משנת הזֹהר שם, ס"ה-ס"ו

[14] שמות י"ט, כ"ד

[15] ישעיהו ו`, ג`-ד`

[16] זֹהר חלק ג`, דף קנ"ב עמ` א`. מתורגם לעברית על-ידי תשבי משנת הזֹהר חלק ב` עמ` ת"ב

סבא דמשפטים והעלמה הנסתרת

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle