" וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא"[1]
מה עשה משה? - הלך לפני כל ישראל בזריזות לארכה ולרחבה להראותם שהוא יכול לילך אבל אינו רשאי, ומטעם זה אמר להם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, ואף על פי כן ככחי אז כן עתה כי בכל הימים הללו לא סר כחי, וזה מופת שיכול אני אבל איני רשאי...[2]
ביום הולדתו המאה ועשרים, בעיצומו של פסטיבל הַהַקְהֵל האחרון שלו, הולך משה לפנינו בקצב של שיאן אולימפי. מרחק רב הוא גומא בעודו מדבר את "ספר הדברים האלה" על התורה הזאת ועל המצווה הזאת ועל הברית הזאת ועל השירה הזאת ועל הקללה הזאת ועל הברכה. מעליו מרחף מסך ענקי המקרין למרחקים את דמותו המרשימה. רואים בבירור שלא כהתה עינו ולא נס לֵחוֹ.
אף אחד מאִתנו לא ישכח לעולם את פסטיבל הַהקהל הזה, המתחולל ביום מותו של האיש אשר הכריז עלינו כעל עם והתחיל ללכת. עוד פסטיבלי הקהל רבים נכונו לנו ולצאצאינו. כוהנים רבנים דרשנים עסקנים ויחצ"נים עתידים להפיק פסטיבלים רבים, אך אף אחד מהם לא יצליח לשחזר את פסטיבל ה`הקהל` האחרון של משה.
אף אחד לא יצליח להיכנס לנעליו של האיש שתוך כדי כריתת הברית עליה אנו יושבים איכשהו, הלך לקראת מותו בקצב של שיאן אולימפי. אף אצן למרחקים ארוכים לא יעמוד לעולם בקצב העצב העמוק שנקצב במקום הנמוך ביותר בעולם, בערבות מואב הנושקות לים המוות.
מכאן, מהיציע המרוחק שבו אנו יושבים כיום, ניתן לראות בבירור כי רוב המשתתפים בפסטיבל ההקהל האחרון של משה הם צעירים וצעירות תוססים, השרים ורוקדים במישורי העד של ערבות מואב. במהלך ארבעים השנים האחרונות התפגרו אבותיהם ואמותיהם במדבר סיני, ועכשיו הם ניצבים חטובים ויפים למרגלות משה, ולכאורה לא דבק בהם שמץ מעבדותם המתרפסת של הוריהם.
בשנה האחרונה כבשו בסערה את כל עבר הירדן המזרחי והטילו חתיתם על כל יושבי האזור. תוך כמה חודשים התנחלו בכל השטחים הכבושים והשתלטו על כל עבר הירדן המזרחי מים סוף בדרום ועד למורדות החרמון בצפון. במהלך השנה השמידו את המדיינים וכיתרו את האדומים וחגגו עם בנות מואב ובניה במאות פסטיבלי חשק של הבעל, האשרה, הפעור, וכל יתר האלים והאלות. באוויר השתררה תחושה חזקה שהם מתנתקים ממשה ומתורתו, משתלבים במרחב הפגאני והופכים להיות אדוני הארץ העובדים לאלילי העכשיו.
בסופו של דבר התברר שהצעירים הללו פיתחו תלות מוחלטת במשה האלוהי ההולך ביניהם ומדבר אליהם את כל הדברים ההחלטיים האלה. במעמקיהם, כך התברר, מפרפרות נשמות מוכות וחרדות המחוברות באינפוזיה ליד ההשגחה ולחרון האף.
אז בין השירה הקצבית והריקודים הסוערים הם משליכים הס, ובדממה המשתררת הם תולים עינים מייחלות במשה הממשיך ללכת בצעדים גדולים וקלילים. כל תנועה מתנועותיו מחזקת את הצורך שלהם לראות בו אל עליון.
הוא מכשף אותם בסיפורים מפסטיבל ההקהל הראשון שהתחולל ארבעים שנה לפני כן. הם נולדו שנים רבות אחרי השנה המכושפת ההיא, אך הספיקו לשמוע מהוריהם הגלותיים אינספור סיפורי מופת אודותיו - איך קרע את ים סוף במטהו, ואיך הרים את ידיו וניצח את עמלק, ואיך טס לרקיע השביעי בתוך ענן טורבו.
גם עכשיו, כשהוא מתנועע בין מעגלי המתופפים והרוקדים כחטוב שבצעירים, הוא מכשף אותם וממלכד את עצמו – איך יצליח להתמודד עם הסתירה הגלויה שבין שפת הגוף האלוהית שלו לבין הכרזתו הדרמטית שבעוד שעות ספורות ימות מוות סופני לחלוטין. איך יצליח לשכנע אותם שהוא הולך למקום עפר רימה ותולעה?
אולי גם הוא איננו מאמין במותו? אולי, אחרי הכל, לו זה לא יקרה?…
(המשך יבוא)