אתמול, כשעלה לו הקצף לראש, החליט יהוה לחסל את עמו הנבחר, והודיע למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע [1]. משה ואהרון ידעו שעליהם לפעול מיידית כדי למנוע את רוע הגזירה. הם ידעו שכשיהוה מאבד שליטה על עצמו הוא מחליט להחיל על עמו הנבחר את הפתרון הסופי.

​

לפני קצת יותר משנה, אחרי חטא העגל, כשעלה לו הקצף לראש הוא הודיע למשה "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" [2]. משה עבר מיד לכוננות ימים נוראים והתחנן "לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ... שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ"[3], והמשיך להתחנן שוב ושוב ושוב מחרון אפך עד שירד מפלס הקצף האלוהי, ו"יִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"[4].

​

כמה חודשים לאחר מכן חזרה על עצמה אותה תבנית: א. העם עצבן אותו (וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה) ב. הקצף עלה לו לראש (וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְהֹוָה) ג. משה התפלל ליהוה ומזער נזקים (וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ")[5].

​

לא עברו חודשים מועטים והגיע ליל תשעה באב, שבמהלכו שוב הביעו בני ישראל את פחדם הטבעי בעקבות דיווח המרגלים.[6] שוב עלה הקצף לראש האלוהי שהודיע שוב למשה "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל `[7]. שוב מיהר משה להתחנן "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ"[8], ושוב "שוב מחרון אפך" ושוב "שוב מחרון אפך". משה לא הרפה עד שסחט ממנו את הבטחת "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ[9].

​

ואתמול, כזכור, הוא איים שוב לממש את איום הפתרון הסופי והודיע למשה ואהרן - "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", שוב מצא משה את עצמו בעיצומו של נסיון סיזיפי להוריד לו את מפלס הקצף. יחד עם אהרן הוא נפל על פניו והתחנן: "אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף `[10]. שוב הוא וויתר ברגע האחרון על תוכנית חיסול סופית והסתפק בהשמדה מסיבית של קורח ונאמניו ואפילו תנוקות בני יום נבלעו באדמה וירדו חיים שאולה[11].  

​

אבל הספור לא נגמר, כי היום, בפרק יז, השכימו בני ישראל עם תלונות סבירות שהביאו לו את הקריז, ומיד הוא שידר למשה ולאהרון להיכנס אליו לאוהל מועד, והודיע "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[12].

​

בו ברגע חש משה כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהֹוָה הֵחֵל הַנָּגֶף[13]. בחושיו המחודדים קלט משה שיהוה ביצע כאן תרגיל של הסחת דעת למנוע ממנו ומאהרן ליפול על פניהם כמו אתמול, ולממש סוף סוף את החיסול שהוא כה משתוקק לו. למרות זאת הם נפלו על פניהם, ותוך כדי נפילה הורה משה לאהרן להיכנס עם המחתה אל ליבת כור יהוה[14], לחתות את אש יהוה מעל המזבח, ולהוליכה במהירות אל בני ישראל הניגפים בקצף המזעזע[15].

​

אהרון רץ בקצב הקצף כשלפיד הקודש האולימפי דולק בידו. הוא רץ ורץ ורץ בין אלפי ניגפים מוקצפים עד שהגיע אל אלפי החיים שטרם ניגפו, ועד ש"עמד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה [16].    

בפעולתם המהירה והיעילה הצליחו משה ואהרון למזער את הנזק ולהעמידו "רק" על 14,700 חללים מוקצפים[17].

​

לפחות חמש פעמים בשנה האינסופית הזאת קם הקדוש ברוך הוא עלינו לכלותנו ומשה ואהרן הצילונו מידיו. האם שאלנו את עצמנו במהלך השנה האינסופית הזאת מה, אחרי הכל, עשה העם הזה ליהוה בכל אחת מחמש הפעמים הללו? מה בכלל יכול לעולל עם שלם - על ילדיו וילדותיו - שיגרום למישהו לרצות לכלותו כרגע?

--------------------------------------

כל כך הרבה נכתב על מלחמת הצדק של אברהם שהקשה ליהוה "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?"[18] לפני מעשה סדום שלו. וכל כך מעט יחסית נכתב על "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"[19] שהקשו משה ואהרון בשיניים נוקשות, תוך כדי נפילת אפיים, כשהם עוצרים את נשימתם מאימת מוות, ומפחד פתאום שמא אחרו את המועד, שמא עלה מפלס הקצף, ויהוה הולך לכלות עם שלם בגלל "חטאו" של קורח אחד.

​

אפילו יהוה עצמו הודה אתמול שאף אחד ממיליוני המועמדים להשמדה מיידית לא עשה מאומה. אתמול, כשהטיחו בפניו משה ואהרן על חוסר המידתיות הכי מזעזע בעולם ("האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!"), הוא התעשת, על פי המדרש, ואמר "יפה אמרת(ם) - אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא"[20].

​

יפה אמרתם, משה ואהרן, תודה שנפלתם אפיים. תודה שלא הנחתם לי להיסחף. תודה שהצלתם ברגע האחרון את פרוייקט יציאת מצרים שלא ייגמר לעולם.

"אל אלהי הרוחות", אמרו משה ואהרן על פי המדרש, "יודע מחשבות אתה, ואין מידותיך כמידות מלך בשר ודם - מלך בשר ודם שעברו מקצת מתושבי המדינה על חוקיו, אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם. אבל אתה? מלך מלכי המלכים?! לפניך גלויות כל המחשבות, ויודע אתה מי החוטא, ויודע אתה שאיש אחד בלבד חטא, ולמרות זאת אתה קוצף על כל העדה?"[21].

​

כל ילד שלא מפחד לקרוא מדרש בגובה העינים יבין שהמדרש הזה הוא הכי ציני שיכול להיות. אחרי הכל, כאשר המדרש הזה טוען בשם משה ואהרון טיעון כל כך אפולוגטי, הוא יודע היטב שמשה ואהרון יודעים היטב שיהוה יותר מסוכן מהמלך הרשע והפרנואידי ביותר. אחרי הכל, אפילו המלך הכי רשע והכי פרנואידי לא יחסל את כל נתיניו מחמת הספק. המדרש יודע היטב שהכלל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"[22] חל גם על מלכים, ושעוד לא נולד מלך בשר ודם עם יצר הרס שמתקרב ליצר ההרס של מלך מלכי המלכים.

​

כאשר הקצף של מלך מלכי המלכים עולה לו לראש הסיכוי היחיד למנוע ממנו ג`נוסייד הוא להבהיר לו באופן הכי חד והכי משמעי שהוא הגדול מכולם. נקודה. ואין עוד בלתו. שלושה סימני קריאה. ואחר כך להתחנן בפניו שוב ושוב ושוב מחרון אפך ושוב מחרון אפך ושוב מחרון אפך, פליז פליז פליז, ושוב ושוב ושוב...

 

רק רגע (נספח מרגיע)

הזעם היא הפעולה האלוהית השכיחה ביותר בתנ"ך (למעט פעולת הדיבור). העברית המקראית העשירה יודעת לצייד את הכעס האלוהי במילים נרדפות כשם ששפת האסקימוסים יודעת לספק מילים נרדפות לשלג. האל המקראי רוגז, קוצף, שוצף, כועס, זועם, רותח, חורה, מתמלא עברה, אש קודחת באפו... אף אחד מדייריו הבלתי מוגנים של התנ"ך לא רוצה לחשוב אפילו על הקריז הטוטאלי שישתולל אם לא יספקו לאבא אלהים את מנת הזעם היומית שלו. צופן החירום המקראי הוא "לא לעצבן את אבא אלהים ולא להעלות לו את הסעיף".

​

אלוהי התנ"ך יודע הכל. הוא תמיד צודק. הוא אף פעם לא טועה ואף פעם לא נכשל. אם הוא כועס יש לכך סיבה מוצדקת. אם הוא זועם יש לכך סיבה עוד יותר מוצדקת. אם הוא שורף, נוקם, מכלה, מחריב ומשמיד יש לכך אלף סיבות הכי מוצדקות בעולם. והיות והוא הצודק, החכם, היודע והמושלם, חייבים כולם ללכת בדרכיו ולציית להוראותיו. למי שלא ילך בדרכו אין זכות קיום. אפו של אלוהי התנ"ך יחרה בו והוא יכלה אותו מעל פני האדמה.

​

אי לכך חובה על כל דיירי התנ"ך - גברים, נשים זקנים וטף - להלך בזהירות על קצות האצבעות, ולדעת שהם הסיבה הבלעדית לזעם האלוהי. רק האל עצמו לא צריך לעשות מאומה כדי להימנע מלזעום. אחרי ככלות הכל זעמו היומיומי הוא חלק בלתי נפרד מן המערכת המושלמת. הוא לא מהווה כל בעיה. הוא הפתרון המוחלט.

----------------------------------

העובדה שזעם היא פעולה אלוהית כה שכיחה לא מונעת מהגמרא להקשות בסרקזם את הקושייה הבאה: "האם יש זעם לפני האל?"[23] - "כן", עונה הגמרא בשיא הרצינות, ומפנה אותנו לפסוק "ואל זועם בכל יום".[24] כאילו שאין מאות פסוקי זעם אחרים... "ומהו משך זעמו היומיומי של האל?" שואלת הגמרא, ועונה שבכל יום ויום זועם האל רגע אחד בלבד.

​

רגע, על-פי הגמרא הוא אלפית הדקה, או ליתר דיוק אחד מתוך חמישים ושמונה ריבוא, שמונה מאות ושמונים ושמונה (58,888) בשעה". רגע הוא יחידת זמן כה זעירה עד שהמוח האנושי איננו מסוגל לקלוט אותה בזמן אמת. קשה אפילו לדמיין מה היה קורה לו היה אלוהינו זועם שנייה רצופה ביום. שלא לדבר על דקה...

​

תמיד תופיע המילה "רגע" בהקשר של זעם והרס אלוהיים - "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע"[25] הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע";[26] חֲבִי [התחבאי] כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָור זָעַם";[27] כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ";[28] "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ";[29] "הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע";[30] "בְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחַתּוּ"; [31] "סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמו רָגַע"[32] ...

​

כולנו, כך מסתבר, בני אותו אב מכה שמשפט המפתח שלו: "אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ".[33]איננו יכולים שלא לפחד מנקמתו הבלתי נמנעת של אבינו הזועם. כולנו חיים בצל הזעם הרגעי, המרגיע את האל המתחנן בפנינו: "הניחו לי להירגע לרגע, לאלפית הדקה, ויחר אפי בכם ואכלה אתכם מעל פני האדמה". וכולנו, כמו משה, שבים ומתחננים יום אחר יום "למה השם יחרה אפך, אנא השם, שוב מחרון אפך והינחם על הרעה"...

עד שאנחנו יורדים מההר אל מעשי העגל הבלתי נמנעים, ושוברים את הלוחות ומתפרצים באלימות, וגורמים לנזקים בלתי הפיכים, ושבים לעלות כדי להרגיע את האל הזועם שבנו, וכדי לרדת ולזעום ולשבור ולעלות ולהרגיע ולרדת ולזעום ולשבור ולעלות…

-------------------------------------------

מי ברא את מי?

מי ברא את מי ברא את מי?

מי פה סול לה סי לה סול פה מי?

פעם הדירו הקשקושים הללו שינה מעיניי.[34] היום הם לא כל-כך מעניינים אותי. בעולם כל-כך אלים באמת לא מטריד אותי אם "אל זועם בכל יום" יצר בצלמו ובדמותו "אדם זועם בכל יום" או להפך.

אני הרבה יותר מוטרד מחוסר היכולת שלנו להשתחרר מקבעון הזעם האלוהי הנטוע בנו. כיצד - אם בכלל - מעוניינים אנו למנוע את החורבן שימיט עלינו הזעם היומיומי שלנו? למה כל-כך חשוב לנו "לשחק אותה אלהים" במקום ללמוד משגיאותיו הפטליות? ומדוע אנו בורחים שוב ושוב אל שאלות שחוקות ומשעממות כגון "מי ברא את מי?"

​

גם השתקפות צלמנו בראי או על המסך איננה קיימת כשהיא לעצמה, ובכל זאת אנחנו יכולים ללמוד דרכה הרבה על עצמנו. השתקפות זו תאפשר לנו לעקוב עד בלי די אחר המבעים הגלויים והמודחקים של הכעס, הזעם, החרון, הרוגז, האף, העברה, הקריז, הנרווים, העצבים, התסכול והאלימות העולים מצלמנו שעל המסך.

​

עם תום המעקב נוכל לערוך השוואה מרתקת בין צלמנו האנושי המופיע על המסך לבין צלמנו האלוהי המתגלה בתנ"ך. במהרה ניווכח לדעת כי זעם אלוהי הנצח והניצחון העולה מן התנ"ך הוא זעמנו היומיומי. במהרה ניווכח לדעת כי אין אנו אלא אלים זועמים בכל יום בכל יום בכל יום.

אנחנו הרי יודעים הכל. אנחנו תמיד צודקים. אף פעם לא טועים ולא נכשלים. אם אנחנו כועסים יש לכך סיבה מוצדקת. אם אנחנו זועמים יש לכך סיבה עוד יותר מוצדקת. אם אנחנו שורפים, נוקמים, מכלים, מחריבים מפגיזים ומשמידים יש לכך אלף סיבות הכי מוצדקות בעולם.

​

אי-לכך, על כל מי שחי בסביבתנו לאלף את עצמו לחיות בעולם שבו הוא הסיבה הבלעדית לעובדה שאנחנו זועמים בכל יום. רק אנחנו לא צריכים לעשות מאומה כדי להימנע מלזעום. זעמנו היומיומי הוא חלק בלתי נפרד מן המערכת המושלמת. אנחנו לא מהווים כל בעיה. אנחנו הפתרון המוחלט.

רק כשנגיע לתלמוד נתחיל להבין שהאל הזועם שבתוכנו הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה. יתרה מזאת - הוא מקור הבעיה. מקור המקורות.

---------------------------------------------

משהו מאוד משמעותי קורה לאל המקראי בדרכו אל התלמוד הבבלי - הוא מרשה לעצמו לעשות מעשים שלא ייעשו במקרא. הוא צוחק, בוכה, מניח תפילין, מתעטף בטלית, והעיקר - לומד ומתפלל. האל המקראי לא התפלל מעולם. על מה בכלל היה לו להתפלל ולמי היה עליו להפנות את תפילתו? רק כשיגיע לתלמוד הבבלי, יתחיל להתפלל אל עצמו בכל יום ולומר: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַי, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמַי אֶת כַּעֲסִי, וְיָגוֹלוּ רַחֲמַי עַל מִדּוֹתַי, וְאֶתְנַהֵג עִם בָּנַי בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְאֶכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".[35]

עד לגילוי תלמודי מרעיש זה[36] היה האל אך ורק יעד לתפילות. בני אדם חוטאים ומוגבלים היו מתפללים אליו כל היום ומתחננים על נפשם שלא יכלה בם את זעמו. רק כשהגיע לתלמוד הבבלי הרשה האל לעצמו לפרסם את העובדה שמדי יום ביומו הוא מתפלל מתוך מצוקה וקורא לעזרה. שידעו כולם עד כמה הוא תלוי ברצון עצמו. עד כמה אינו מעוניין להיות המקהלה היוונית המלווה את הטרגדיה של התפרצות זעמו.

​

רק אל המודע לכך שהוא תלוי ברצון היוצא מלפניו הוא אל המסוגל להתמודד עם כעסו היומיומי. רק אל הנאלץ להתפלל אל עצמו מסוגל להיות מודע לכך שבתוך תוכו מתחולל עימות חזיתי בין "רגע באפו" לבין "ברצונו חיים". הוא מודע לכוח היצירה שלו, ליכולתו הבלעדית להביא חיים ברצונו באמצעות הצפה של אהבה ורחמים. הוא יודע היטב שברגע בו יכבשו רחמיו את כעסו יביא חיים לעולם יהיה רצון מלפניו. וכאשר יהי רצון מלפניו לא יהיה אפילו רגע קטלני אחד באפו.

​

אל שמחליט להתפלל בכל יום "יהי רצון מלפנַי שיכבשו רחמַי את כעסי" הופך להיות מודל חינוכי לכל בני האדם הזועמים בכל יום. הוא מודה שמניעת האסון הבא איננה מותנית אך ורק בהימנעות האחרים ממעשים רעים, אלא גם, (ואולי בעיקר), בהתגברותו על יצר הזעם שלו עצמו.

באותו דף בתלמוד הבבלי עושה האל שבתוכנו צעד נועז נוסף בניסיונות ההתמודדות שלו עם זעמו. הוא לא מסתפק בתפילה אל עצמו אלא מבקש מבנו ישמעאל שיתפלל למענו - "יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי", מבקש האל, וישמע-אל נעתר ויתפלל- "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסְךָ, וְיָגוֹלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין".

​

בשלב ראשון התפלל האל על נפשו ונתן פרסום אמיץ למצוקתו, בשלב שני הוא יוצר מודל מהפכני של אב המבורך על ידי בנו. המערכת הפטריארכלית הזועמת שהתגבשה על-ידו בתנ"ך הושתתה על אבות המברכים את בניהם או מקללים אותם. האל שלימד את עצמו להתפלל יצר תקדים מתקן של ילדים המברכים את הוריהם.

​

אב ואם מרכינים את ראשם - ילדיהם סומכים על ראשם את כפותיהם הקטנות ואומרים: "יְשִׂימְכֶם אֱלֹהִים הַמִּתְפַּלֵּל כָּמוֹהוּ. יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵיכֶם שֶׁיִכְבְּשְׁוּ רַחֲמֵיכֶם אֶת כַּעַסְכֶם וְיָגֹלּוּ רַחֲמֵיכֶם עַל מִדּוֹתֵיכֶם, וְתִתְנַהֲגוּ עִם בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים...".

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לִהְיוֹת מְבֹרָכִים עַל יְדי יְלָדֵינוּ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לִכְבּוֹש אֶת כַּעֲסֵינו הַמְשֻׁחְרָרִים.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ שֶׁנִלְמַד מֵאֱלֹהֵינוּ לְשַׁחְרֵר אֶת רַחֲמֵינוּ הַכְּבוּשִׁים.

אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֵינוּ.

​

[1] במדבר טז כא

[2] שמות לב ט-י

[3] שמות לב יא

[4] שמות לב יד

[5] במדבר יא א-ב

[6] בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ - משנה תענית פרק ד משנה ו

[7] במדבר יד יא-יב

[8] במדבר יד יח-יט

[9] במדבר יד כ

[10] במדבר טז כב

[11] "בוא וראה כמה קשה מחלוקת - שבית דין של מעלה אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלוש עשרה, ואילו במחלוקתו של קורח תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית...כמה קשה מחלוקת - שכל העוזר במחלוקת הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו" (במדבר רבה פרשה יח סימן ד)

[12] במדבר יז י

[13] במדבר יז יא

[14] על "ליבת כור יהוה" ראי/ה דברים שכתבתי ב"מחלנים 929" על במדבר א - ד

[15] על פי במדבר יז יא - יב

[16] במדבר יז יג

[17] `ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קורח` - במדבר יז יד

[18] בראשית יח כג

[19] במדבר טז כב

[20] רש"י במדבר טז כב דבור המתחיל `האיש אחד`

[21] על פי רש"י שם שם דבור המתחיל `אל אלוהי הרוחות`

[22] תלמוד בבלי, סוכה נב א

[23] בבלי ברכות, ז`, ע"א

[24] תהלים ז`, י"ב

[25] במדבר ט"ז, כ"א

[26] שם י"ז, י`

[27] ישעיהו כ"ו, כ`

[28] תהלים ל`, ו`

[29] ישעיהו נ"ד, ז`-ח`

[30] תהלים ע"ג, י"ט

[31] איוב כ"א, י"ג

[32] איכה ד`, ו`

[33] שמות ל"ג

[34] ראי/ה, למשל, "מי ברא את מי?" בתוך "עלמא די", ארי אלון (הוצאת שדמות 1990), עמ`

כ"ח

[35] בבלי ברכות ז`, ע"א

[36] לא ידוע לי על כל מקור הקודם למקור התלמודי (בבלי ברכות ז`, ב`) שממנו עולה כי האל

מתפלל אל עצמו.