יום השואה
טקסים וקבלות חג /
מסכת לנזכור של אבא קובנר

נזכור / אבא קובנר

נזכור את אחינו ואחיותינו,  את בתי העיר ואת בתי הכפר,

את רחובות העיירה שסאנו כנהרות

ואת הפונדק הבודד עלי אורח

את הישיש בקלסתר פניו

את האם בסודרה

את הנערה בצמותיה

את הטף

את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם

את כל עדת היהודים

אשר הוכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי.

את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת .

את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.

את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פיטמת האם והיא כחולה וצוננת.

את הרגליים

את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.

ואת שקפצו ידיהם לאגרוף

האגרוף שחפן את הברזל

הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד

והם ברי הלבב

והם פקוחי העיניים

והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע.

נזכור את היום.

את היום בצהריו.

את השמש שעלתה על מוקד הדמים

את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים

נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.

יזכור החי את מתיו

כי הנה הם מנגד לנו

הנה ניבטות עיניים סביב סביב

ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.

 

 

נדר / אברהם שלונסקי

על דעת עיני שראו את השכול

ועמסו זעקות על לבי השחוח

על דעת רחמי שהורוני למחול

עד באו ימים שאיימו מלסלוח

נדרתי הנדר: לזכור את הכל

לזכור - ודבר לא לשכוח.

 

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי

עד שוך עלבוני עד כולם עד כולהם

עדי יוכלו כל שבטי מוסרי.

קונם אם לריק יעבור ליל הזעם

קונם אם לבוקר אחזור לסורי

ומאום לא אלמד גם הפעם.

 

נזכור את אחינו ואחיותינו,  את בתי העיר ואת בתי הכפר,

את רחובות העיירה ואת הפונדק הבודד

את הישיש

את האם

את הנערה

את הטף

את אלפי קהילות ישראל

את כל עדת היהודים

אשר הוכרעה לטבח

 

העיירה בוערת / מרדכי גבירטיג / תרגם אברהם לוינסון

שְׂרֵפָה, אָחִים, שְׂרֵפָה!

עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֵרָה כֻּלָּהּ,

בָּהּ רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,

לֶהָבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,

עִקְבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,

הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

 

וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם

בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,

בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב

אֵשׁ הָעֲיָרָה.

 

 

את האיש שזעק פתאום ובזעקתו מת.

את האשה שחבקה את תינוקה אל ליבה וזרועותיה צנחו.

את הרגליים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד.

---

אילו השכלנו להכניס לבית הנכות שלנו אותו דבר שעשו, כאשר הכניסו את המטר למוזיאון הלובר ואמרו, שמאותו רגע יהיה הדבר הזה אמת-מידה לכל מידותינו. אילו השכלנו, ועוד לא מאוחר, להכניס תמונה של מימד העומק והעובדות גם יחד ולומר: זאת התעודה, שמכאן ואילך לא תהיה אמת-מידה לאהבה, לשנאה, לנאמנות, אלא זאת, הרי שהיינו עושים את המעשה הנבון ביותר של בני דור אושוויץ.

אולי אביא כאן דוגמה, ממעשה שקרה, שאני נוהג להביא בהזדמנויות שונות: באחד מימי חודש אדר, חודש שיהודים מצווים בו לשמוח, הסתתרו שלוש משפחות במסתור, באחת מערי פולין. זה אירע ערב אקציה, שלא היה ברור מה יהיה היקפה ומי יהיו מוסעיה. היהודים הסתתרו בחדר אחד של בית, שהיה מוסתר על ידי קיר וארון כניסה. והם באו, קרוב לחדר, ועלו במדרגות. בחדר נשמעו נקישות הקתות והמגפיים. ובמסתור החל לבכות תינוק. למזלם של הנצורים חלפו הציידים על פני הבית. אבל האקציה נמשכה שלוש יממות. ואז, במסתור הזה, היה ליל שימורים, עם דיונים והצבעה – לחנוק את התינוק או לא לחנוק. האם, בגבורה נואשת, לא נתנה. אבל התינוק בכה. ומי שהוטל עליו לחנוק – התעלף. האם – גם היא התעלפה.

וברגע שעמדו הגרמנים בקומה השניה של אותו בית פרצה סבתו של אותו תינוק את דלת הכניסה של הארון. הנצורים סגרו עליה את הקיר והיא יצאה בבכי ובצעקות היסטריות כדי להטעות את הציידים. והם לקחו אותה. ואז, באותו מסתור, החל דיון אחר, נוראי, נוקב ונשגב. זה קרה. זה מעבר לכל הכללות.

*

וכשפותחים את דלת המסתור הזה, האם אתה נמצא בהיסטוריה, בספרות, בחינוך לאזרחות, ביהדות? איפה אתה נמצא? אפשר להימלט מחדר זה? אפשר ללמד אהבת אם ולא להשתמש במטר הזה? אפשר להתייחס לאהבה, התמסרות וקורבן? הזמן שלי, שנשאר שם, הוא זמנם של החיים. אין חיים יותר מבלעדי הגיטו. זה מימד חדש של החיים ולא של המוות, ועל דורנו הוטל ללמוד אותו.

 

אבא קובנר 

ואת שקפצו ידיהם לאגרוף

האגרוף שחפן את הברזל

הברזל שהיה לנשק החזון, היאוש והמרד

והם ברי הלבב

והם פקוחי העיניים

 

---

 

נשקנו היה : אקדחים – אקדח לכל אדם, רובים מעטים, אקדח אוטומטי, מוקשים שהוטמנו בחמישה – שישה מקומות, פצצות מתוצרת עצמית, בעלות כוח נפץ גדול, בקבוקי הצתה, רימונים פולנים וגרמניים, להגנה ולהתקפה.

נוסף לכך היה לנו עוד נשק אחד : אידיאה גדולה, נכונות ומסירות נפש.

ראינו את אידיאת המרד כאידיאה מרכזית בחיינו. לא ראינו היתר לעצמנו לחיות עלי אדמות ולהתהלך, אחרי חיסולם של חמישים ריבוא יהודים בוורשה ושל מאות אלפי יהודים במקומות אחרים, אלא רק אם נחיה בשם המרד.

ואת הכל, את הטוב ואת הרע, כל צעד, כל מחשבה, כל מעשה, בחנו מנקודה זו: מרד או לא מרד.

הייתה רוח כזו בתנועה החלוצית ובתנועות הנוער שאמרה: מרד!

מחשבה – מרד, חיים – מרד. הכל מכוון למרד.

ידענו שישראל קיים ויתקיים, ויש שהמוות נותן טעם לתוכן החיים הנותרים, ידענו : למען החיים ולמען אלה שמעבר לים, למענם ולמעננו, לכבודם ולכבודנו, ולהמשך אשר יבוא, לדורות הבאים – מרד!

 

יצחק צוקרמן

 

 

נזכור את היום.

את היום בצהריו.

את השמש שעלתה על מוקד הדמים

את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים

 

 

"המאה הזאת תיזכר כאלימה ביותר, וזה נכון. אף פעם לא היתה מאה, כולל מסעות הצלבנים והאינקוויזיציה, שהפגינה רוח אלימה בהיקף כזה...

אני חש שעלינו להכנס לאלף החדש עם שאיפות גדולות, במובן הנעלה של המילה - תקוות גדולות. פירושו של דבר שלא נחזור על אותן הטעויות,

במאה -ה 20 היה זה אנושי להיות בלתי אנושי.

עלינו ללמוד על הסכנה שבאדישות. האדישות גרמה במאה ה-20 לקטסטרופות גדולות, אדישות לרשע מאפשרת לרשע לצבור כוח.

מה שלמדנו במאה ה-20, צריך להיות הצורך הבלתי מעורער למגר את האדישות. ניסיתי כל חיי להגדיר את הגישה שלי לבעיה הזו, באמרי כי ההיפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההיפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההיפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום   ."

אלי ויזל

 

 

נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.

 

---

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה

 

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

 

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות

אל צידי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

 

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

 

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבע דלת על ציריה.

 

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

 

את הגשרים צריך בחזרה

ואת תחנות-הרכבת מחדש.

השרוולים יקרעו לגזרים

מרוב הפשלה.

 

מישהו ומטאטא בידו

עוד נזכר איך היה.

מישהו מקשיב

ונד בראש שלא נתלש.

 

אך כבר בסביבתם

יתחילו להסתובב כאלה,

שזה ישעמם אותם.

 

מעת לעת מישהו עוד

יחפור מתחת לשיח

טיעונים אכולי-חלודה

ויעביר אותם לערימת השיירים.

 

אלה שידעו

מה התרחש כאן ומדוע,

חייבים לפנות מקום לאלה

שיודעים מעט.

ופחות ממעט.

ולבסוף, שום דבר.

 

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

 

 

יזכור החי את מתיו

כי הנה הם מנגד לנו

הנה ניבטות עיניים סביב סביב

ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם.

 

מה יהיה בסופנו / נורית גלרון

מה יהיה בסופנו?

השמיים עמדו מלכת

אלמלא השעון שתיקתק

לא ידענו שכה רחוקים

אנו כבר מן הבוקר

 

איזה זרע ישאו הרוחות באביב

איזה פרח יצמח על קברנו

אני אתפלל שתהיה זו

נורית צהובה

 

לפנים

קטפתי אותה בהרים

מה יהיה בסופנו?

מה יהיה בסופנו?

 

 

שני נערים ברחוב שרים שיר

בשני חלונות ברחוב

כבר הודלק אור

שתי אוניות בנמל

מפליגות הלילה

שתי ידי בשתי ידיך קרות

מה יהיה בסופנו?

 

חָיִיתָ - כַּמָּה חָרַשְׁתָּ,

כַּמָּה כִּכָּרוֹת לֶחֶם אָפִיתָ,

כַּמָּה זָרַעְתָּ,

כַּמָּה עֵצִים נָטַעְתָּ,

כַּמָּה לְבֵנִים הִנַּחְתָּ לְבִנְיָן

בְּטֶרֶם תֵּאָסֵף אֶל עַמְּךָ,

כַּמָּה כַּפְתּוֹרִים תָּפַרְתָּ,

כַּמָּה הִטְלֵאתָ, אִחִיתָ,

לְמִי הֶעֱנַקְתָּ מֵחֻמְּךָ,

בְּמִי כּוֹשֵׁל - תָּמַכְתָּ,

לְמִי הוֹרֵיתָ דֶּרֶךְ בְּלִי לִתְבֹּעַ

הַכָּרַת טוֹבָה וּמַתָּן פְּרָס.

מַה הַתְּרוּמָה שֶׁתָּרַמְתָּ,

אֶת מִי שֵׁרַתָּ?

                       

 יאנוש קורצ'ק

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle