בר-מצוה

בבואנו לארץ השלכנו את כל הרגלי חיינו בגולה ואף בעטנו בחגים ובמנהגי-מסורה.

חשבנו: "לא כלום מתמול, מחר –הכל". קשה בעצם להסכים במקרה זה למושג "חשבנו". נכון

יותר שנראה לנו כאילו חשבנו. כי עצם בואנו ועצם החייאת השפה היו מבוססים על

התמול. אבל לא פרק זה בלבד היה מבוסס על סתירות, הגישושים היו רבים בכל שטחי

החיים. כיום ישנה התקדמות בשטחים רבים. יש שטחים שאנו יכולים להיות בהם לדוגמה

לאחרים – לאלה שבאים אלינו ואף לעמים אחרים שיושבים ישיבת-קבע זה דורות רבים

בארצותיהם.

אולם אם יש לציין הישגים חשובים בשדה הכלכלה, או בשטחי מדע ידועים, הרי הישגים

כאלה אינם מתבלטים בשטח יצירת ההוי. והישוב מרגיש את חסרונו. אמנם ישנם נסיונות

רבים ומהם יפים ומוצלחים, אך קיימים שטחים שעד עתה לא נגעו בהם.

אחד הדברים שזה שנים מספר מחפשים לתת לו צורה וביטוי הוא חג הבר-מצוה. הן בעיר

והן בכפר חוגגים חג זה ויש לנתח אותו, את מהותו ולקבוע את גישתנו אליו.

אחת השגיאות הקשות ביותר היא חגיגת הבר-מצוה בגיל זה. זמן רב לפני החגיגה

מדברים עליה, מסבירים לו את תכנה, הוא נהפך למרכז כל המסובבים אותו, בו מדברים ,

אותו מלמדים, מכינים בשבילו, מודדים אותו ומקשטים אותו. הילד בא על סיפוקו. כל דמיונו

מתלהט, מאוייו מתגשמים. לשיא ההתלהבות הוא מגיע בימי החג. הוא יושב בראש, מבוגרים

רבים באים לכבדו, מברכים אותו, נואמים – והכל למענו, הכל הוא והוא. ואחרי החגיגה ...

חוזרים ימי הילדות. כל תקוותיו מתערערות. הוא כאילו מרומה. כל דבר לא שונה. אותם

השיעורים, אותן החובות, ושוב אי-התחשבות בדעותיו, אי תשומת לב מצד אותם המבוגרים

שבאו לשתות ולנאום בחג הבר-מצוה שלו. אין מכניסים אותו לעניני המבוגרים ועל אחת כמה

וכמה שאין משתפים אותו באחריות. מובן שמשבר גדול בא על הנער. הרגשתו המסובכת גם

בלאו הכי מתוך גורמים טבעיים מחריפה ומתחדדת עקב ההצגה הריקה שהציגו לכבודו.

ההצגה ריקה מפני שהקדמנו אותה עקב מנהג-מסורת עתיק, שנתרוקן מתכנו הדתי בהשקפת

עולמנו ומתכנו החברתי במצב התרבות שלנו.

ברם, לא נחדל לחוג את חג בר-המצוה, כי בחברתנו ישנן מצוות רבות וכבדות. ולעול זה

צריך להתכונן וחובה עלינו לקבל את האדם בחברתנו בטכס המעבר. יש להבליט את המעבר.

צריך להכין את הצעיר לזאת ולהדגיש את התקבלותו לחברת הבוגרים. למעבר זה הוא

עצמו צריך להתכונן ואנו חייבים להכינו.

מ ת י נחוג את חג ה"בר-מצוה" ב ק ב ו צ ה , או במשקים החקלאיים שלנו בכלל? נהוג

שילדנו לומד אחת-עשרה שנה ובשנה השתים-עשרה הוא עובד במשק, אוכל בחדר-האוכל

של הגדולים ולומד כמה ימים או חצאי ימים בשבוע. שנה זו משמשת שנת הכשרה אחרונה.

הוא מתחיל אז לחדור לעניני המשק ביתר שלמות. גם בהיותו בכיתות-ההמשך עבד במשק

גם ימים שלמים. אבל אז מרכז חייו היו עוד הלימודים והיה עוד בבחינת חניך לכל דבר.

בשנה השתים-עשרה הוא מקבל את הכשרתו הסופית בבית-הספר וראשית ההכשרה הממשית לחיי הבוגרים בין הבוגרים. זוהי שנת ההכנה לשאת בעול המצוות. בסיימו את השנה הזאת מלאו לו שמונה-עשרה, ואז הוא מתחבר לחברת-העובדים שבכל הארץ. הוא מצטרף להסתדרות-העובדים – חבר לעובדים בארץ ולתנועה המקצועית בעולם כולו וחבר למשקו ולחברי קבוצתו. אז ורק אז נחוג את חג ה"בר-מצוה". אז הילד עובר לחיי בוגר. זכויותיו וחובותיו כשל גדול – הוא הופך בר-מצוה. לכן נחוג אז לכבודו את חג-ה"בר-מצוה".

שמונה-עשרה שנה צפו חברי המשק ליום זה. הם היו עדים לכל עברו, מחלותיו, קשריו,

נצחונותיו ושמחותיו. התינוק היה לילד, נכנס לבית-הספר, סיים את בית-ספר ההמשך, חדר לענפי המשק, הוא קבל הבנה רב-צדדית ועתה הנה עומד אדם בוגר ונכנס לתוך שורותיהם. ילדם היה לחברם. מובן ששמחת העדה כולה גדולה. והציבור – מטף ועד זקן – משתתפים בחג זה. חג של משפחה גדולה שהביאה את בנה-חברה עד כה. והנער יפגין ביום זה הרבה מיכלתו. עליו להראות את הישגיו בעבודה, בספורט, בזריזות, בכוח; את עושר לשונו, כושר ביטויו, יכולת ניתוח המחשבה ואפשרות הבעת רעיונותיו; עליו לספר על מחשבותיו ביום הכנסו לחברת בני המשק ולחברת העובדים כולה.

כן, זו תהיה דרשתו!