דיאלוג בין יהודים

לאריה בן-גוריון שלום,

כותבת מכתב זה היא חברת צרעה שעליה הרעמת בקולך בכנס הבר-מצוה: "אל תתפתו למתק

השפתיים של החברה מצרעה!".

הכנס היה יפה. הספר העב "ילקוט בר-המצוה" היה מונח לפני באיו כשממנו קורנים נסיונות

רבים, שונים ורציניים של קיבוצים בעריכת החג על גוניו השונים. בכינוס ישבו חברים

שהוסיפו דברים בע"פ על לבטיהם, נסיונותיהם ועבודתם עם בני-המצוה בשנת בר-המצוה.

קמתי אני להאיר אספקט אחד בלבד של החג והכנתו בצרעה. נבצר ממני להבין משום-מה הצלחתי לזעזע אותך כה? מה קוממך לחצוב אש בנאומך נגד הנסיון שעליו אני דברתי?

לפני מונחים ראשי הפרקים שמתוכם דברתי בכנס. הבה ונבדוק מה פסול מצאת בהם.

אמרתי: "יהדות היא אחד המוקדים של חג זה. באנו ממורשה גדולה ויש לנו מה להוסיף עליה.

צר לי שלא נמצאים בינינו אנשי הקיבוץ הדתי. הם לא מתלבטים בתוכן הדתי של החג ובוודאי

יש שם שילוב בין המורשת היהודית לבין המורשת הקיבוצית שעלינו לתת לנער המגיע למצוות. היהדות הדתית רחוקה מילדינו, היחס אליה שלילי ורצינו לקרבם באופן בלתי-אמצעי אל היהודים הדתיים.

הנסיון שאנו עשינו – לאחר דיונים בועדת ביה"ס, בפגישות הורים ובאסיפת חברים – היה זה: התקשרנו עם ישיבת הרב קוק והם שלחו אלינו שני צעירים תלמידי-חכמים שלחם חוקם ומרכז חייהם היא הדת היהודית. צעירים שלבם פתוח והם מקבלים אותנו. הם הורו לילדים קריאה בטעמי המקרא, הלכות תפילין, חוקי כשרות ושבת. הם פתחו לפני הילדים ספר "שולחן ערוך" והם פתחו את לב הילדים לאהבה אותם – האנשים הדתיים עם הכיפה. ילדינו קראו להם ה"רבי שלנו" ושני הבחורים אהבו מאד את בני המצווה. צרעה הפכה להיות שם-דבר בישיבה, שם מוכר, שם חביב, שם של ידידים.

סיפרתי, שהקשרים כה נתהדקו עד כי הוזמנו (לא פעם) לביתו של ראש ישיבת הרב קוק  שעקב ועודד נסיון זה. סיפרתי שבפגישה אחת בביתו פגשנו קיבוצניק גלוי ראש שביקש עצה איך להאיר את חג הבר-מצוה באספקט הדתי-יהודי שבו והרב ענה: "ראה את אנשי צרעה – הם ילמדוך. הנה העותק של ההצגה שלהם ושל העלון שלהם – קרא בו".

אוסיף גם דברים שלא אמרתי בכינוס. הן בכנסים כגון אלו כל המקצר – בא על הברכה.

כשהתחלנו במשימה שקראנוה "יהדות" פתחנו בשיחה עם הילדים. שאלתי: (דף 25 בעלון

בר-מצוה הרצ"ב) "אם אנו הופכים את הקערה על פיה ובאים לישיבת הרב קוק – מה ירצו

ללמוד מאיתנו?" שאלה בת אחת: "מה ירצו ללמוד מאתנו – על חיי-קיבוץ או על יהדות בקיבוץ הלא-דתי?" הילדים באו עם מטען של לימוד היהדות באספקט הדתי שלה. שנים של חינוך בביה"ס, של לימוד התנ"ך, תושב"ע, ההכנות לחגים, עשו את שלהן. אך העיתונות אף היא עשתה את שלה. הילדים שלנו הם "אנטישמיים" לגבי ה"אדוקים". אנו מלמדים אותם לכבד את הזולת אך אין זה מספיק כדי להפכם למכבדים. יש לעשות זאת במגע בלתי-אמצעי עם הזולת. כאשר נסעו הילדים לשבת לקבוץ "סעד" במסגרת "משימת היהדות" – פחדו. הם שאלו (לבושתנו) איך נראים האנשים שם? הם הופתעו לראות בסעד קיבוצניקים לכל דבר במקום איזה יהודי מפחיד ללא דמות מסויימת.

צרפתי למכתבי זה שני מוצרים של חג בר-המצווה שלנו. האחד: עלון הבר-מצוה והשני: הצגת הבר-מצוה. שם יש עקבות המראים את עומקה של המשימה הזו וחשיבותה.

ברשימתו של ישראל, אחד מבני הישיבה (עמ' 9) כתוב: "נוסעים לצרעה. שתי מלים כה פשוטות, כה תמימות – איזה אמת טומנות הן בחובן, איזה תמימות וטוב לב, איזה שגב, איזו אהבה, איזו שמחה של מצוה"... "...היום באים אנו לצרעה שלנו, לאחים ורעים אוהבים הלומדים אתנו יחד איך למצות איש מרעהו רק את הטוב והיפה, איך לגשר ע"פ תהומות  מרחקים הקיימים אך למראית עין".

וכותבה ירחמיאל חברו (בעמ' 10): "רב השוני באורחות החיים, אולם נדמה ששותפים נעשינו

במחשבה לנשיאת רעיונות צדק נעלים, אני בשלי ואתם בשלכם". וכותבים הילדים: (עמ' 11) "הפגישות עם אנשים שומרי מצוות הסבירו לי מה זאת יהדות, איך אנשים דתיים מצליחים לשמור עליה, מה היתה ההתחלה ואילו מנהגים הצטרפו אליה כמסורת. אני בטוחה שלא תפלא מדוע הבנים מגדלים פיאות ומדוע אסור להדליק חשמל בבית".

(מיכל)

מיהו יהודי אמיתי? החובש כיפה ומתפלל בבית כנסת? השומר על החובות שבין אדם לחברו ובין בן להוריו? [שאלות אלו הטרידו את הנערה בטרם פגשה את בחורי הישיבה]. למדנו על היהדות עם שני בחורי ישיבת הרב קוק. למדתי להכיר סוג אחר של יהודים, שיש להם דברים משותפים ודברים השונים בהרבה מאיתנו, אך את התשובה לשאלה לא מצאתי". (ליאת)

את חג בר-המצוה לא אנו המצאנו. טוב אם כן להיות קרוב למקורו. אך לתוכן הנוסף הקיבוצי מצפים גם אנשי המסורת והדת הנאורים. אמר לי רב אחד: "אתם החזרתם את בניכם לשעה  לחיים למקורות אבותינו. הראו לבניכם ולנו את אבותיכם הנוכחיים שיצרו ישוב מיוחד במינו היכול להקרין מחדש על מסורת העם".

בעיונך בעלון הבר-מצוה תראה שזה היה אצלנו אספקט אחד של החג. על האחרים לא היה לי מה להוסיף בכנס ולכן לא דיברתי עליהם. אני סיפרתי רק על נסיון. מטבעו של נסיון שמקדישים לו יותר כח ואון מאשר לדברים שאנו כבר מנוסים בהם. יתכן (כך גם אמרתי בכנס) שהפלגנו מדי בשבחו ובהתרכזות סביבו. יתכן שנסיון המתאים לצרעה אינו מתאים לישוב אחר.

אך צר לי – מה צר שקריאות הלאו כגון: "אני שונא יהודי של יום כיפור" חתמו את הכנס

והצלו על נסיון חשוב ועמוק שכדאי גם כדאי להרהר בו וללמוד ממנו.