חגיגת "בר-מצוה"

בכמה מקומות בקיבוץ, מקום שהגיעו הילדים לגיל "בר-מצוה", התעוררה השאלה, איך לציין

את המועד הזה בחיי הילד: האם לחוגו כיום הולדת רגיל בתוספת שי בצורת תנ"ך או תשורה

אחרת, או להכניס לזה תוכן חדש שיהלום את המאורע הגדול של מעבר הילד לבגרות ולאחריות עצמית. בכנרת הקבוצה הגיעו 12 ילד בשנה אחת לגיל "בר-מצוה". הקבוצה הפכה את זה לחג כללי של הישוב. הוצאה חוברת מיוחדת בה משתתפים ההורים והילדים "בני המצווה".

לרגל זה  כותב מאיר מלמד בחוברת:

השתרש אצלנו המנהג לחוג בכל שנה את יום-ההולדת של הילדים. אני חושב את המנהג הזה ללא מתאים לנו. וזה – לא מפני שאינני מעריך את עצם הציון של יום-ההולדת, אדרבא, אך  עתים יותר מדי קרובות יוצא ליל ד לחוג בעצמו או להשתתף בחגיגות של יום-הולדת, וע"י זה מאבד הדבר את כל חשיבותו היתירה, את חגיגיותו ונעשה יותר מדי רגיל, חול.

לעומת זה כדאי וחשוב לציין ולחוג גמר תקופות מסוימות בחיי הילד, כגון: הכניסה לגן, התחלת הלימודים בבית-הספר, המעבר מחברה הצעירה לחברה הבוגרת, גמר ביה"ס, ראשית הכניסה לעבודה וכו' ובתוך זה – החיאת וחידוש המנהג העממי הקדמון לחוג את ה"בר-מצוה" אצל הילדים. במלאת לילד שלש-עשרה שנה, נגמרת תקופה ידועה וחשובה מאוד בחייו, נגמרת תקופת הילדות שלו והוא מתחיל להתבגר גם במובן הגופני וגם במובן השכלי, הבנתו מגיעה כבר למדרגה כזאת, שהוא מתחיל להיות עצמאי במידה ידועה, אחראי למעשיו והליכותיו.

לפי המסורת היהודית ילד עד גיל שלוש-עשרה הוריו אחראים לו ולמעשיו, ומשלוש-עשרה ומעלה חלה האחריות בעד מעשיו גם הטובים וגם הרעים במידה רבה עליו עצמו: הוא נעשה בר מצווה ובר עונשין. את המעבר הזה, את המפנה החשוב הזה בחיי הילד – כדאי וראוי לתת לו ציון, ומה גם, שעלי ידי זה אנו מחיים מנהג עתיק אצל עמנו, מנהג שנתקדש במסורת של הרבה דורות ושהיה מכניס הרבה אור, יופי וחוויה רבה בחיי ילדי ישראל מדור דור".