לבני המצווה על החובה והחברות
הרב שמואל אבידור הכהן
קבוצת שילר
הילדים החוגגים את יום הבר-מצווה שלהם – מן הראוי שישימו לב למשמעות המושג הזה – "בר מצווה". לא אתעכב על המלה "בר", אף שלצערנו יש כיום חגיגות בר-מצווה רבות שנשארו רק "בָּר" (למזון ולמשקאות) בעוד שמן המצווה לא נשאר ולא כלום.
רצוני הפעם לשים את הדגש במיבנה של המלה "מצווה". כאשר אנו אומרים בר-מצווה, הרי זה כמו שהיינו אומרים "בר-דעה", "בר יכולת", "בר הכי", ילד זה או ילדה זו שייכים מעתה למסגרת ה"מצווה" – אפשר לתת להם הוראה, פקודה, להטיל עליכם מחוייבות.
על מי שאינו בר-דעת, בר-שכל, בר-הבנה, אי אפשר להטיל מצוות. קשה מאד לומר לתינוק: שתוק, אל תבכה עכשיו, מפני שאבא ואמא מוכרחים לנוח אחר יום עבודה מפרך! רק מי שהגיע למידת שכל, למידת הבנה מסוימת, הוא בר-דעת ובר-יכולת לקבהל צו מתוך הבחנה במהותו של צו זה. וככל שאדם הוא יותר בר דעת, כך הוא מקבל יותר את החובה המוטלת עליו מתוך הבנה ואפילו מתוך שמחה מסוימת. רק מי שבאמת יש לו דעת, מבין כי "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו".
הבריחה מן החובה, מן האחריות, מן הנשיאה בעול, מן השליחות, היא מסימניה של הילדות, כהגדרת חז"ל: "כתינוק הבורח מבית-הספר". בעוד שהבנת החובה ורגש האחריות הם סימנים ראשונים של בגרות, כך בשעה שאנו חוגגים את בר-המצווה של הבן, או הבת-מצווה של הבת, אנו מביעים בכך שמחתנו וסיפוקנו מן העובדה שילדינו הגיעו למידת הדעת של קבלת העול והחובה. ואם אומרים אנו "בר-מצווה", הרי כאילו אמרנו "בר-צוותא", ראוי ומתאים לחברות, וחשוב הדבר במיוחד לחברה כמו שלנו, הבנויה והמיוחסת כל כולה על החברות אשר החברות הכנה והאמיתית היא נשמת אפה.
הבית הזה – ביסודותיו הונחה כאבן פינה מצוות החברות. מצווה זו, אשר בה דבקו הראשונים ואשר בה המשיכו הדורות הבאים, היא המהווה את מוקד הקיום של היום שלנו, של שעותינו היפות, והיא מעתה גם חובתם של אותם בני ובנות הנעשים היום לבני-מצווה.
ונאמר גלויות: חברות זו אינה מצטמצמת רק למסגרת של הקבוצה, אם כי כאן היא באה לביטוי מוחשי ומכריע. ילד או ילדה הנעשים בני-מצווה, מן החובה ומן ההכרח שיהדקו את קשריהם עם ישראל, עם מסורת היהדות, עם ערכי האומה.
תחומים נוספים
