מבר המצווה לחג הקבוצה

מקובל היום בארץ וגם בציבור החילוני, לערוך מסיבת בר-מצוה לבני 13. תופעה זו,

כמו תופעות רבות אחרות, קנתה לה עד מהרה ציבור חסידים גדול, שקשריו עם הדת

הינם קלושים ביותר, אך מצוה זו הוא מקיים בדבקות. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור

על "פסטיבאלים" אלה המתרחשים באולמות שכורים עם מוזמנים וארוחות חגיגיות

וכיו"ב, כשבעל-השמחה הקטן עדיין אינו מבין במלואה את כל ההמולה סביבו. מה עוד, שמרבית החוגגים אין להם ולא כלום עם המסורת היהודית. את ה"הפטרה" והנחת התפילין לומד הילד מתוך כורח הקשור בחגיגה זו ולמחרת החגיגה הוא באמת "מניח" את התפילין בארון וכל הצד הדתי נשכח ממנו במהרה.

יש טוענים, שהיאחזות בר-מצוה בציבור הסובב אותנו (שאינו דתי) כמוה כהיאחזות

בפירורי מסורת אותה אין מקיימים ואין שומרים ולכן רואים בעריכת מצוה זאת כפרה

לאחדות. יש אחרים האומרים, כי שורשיה של מגיפה זו באים מתוך ציוויים סוציאולוגיים

ומבנה החברה בישראל, וחגיגה זו של בר-מצוה משמשת מעין סמל-סטאטוס שאסור להחמיצו

וכו' וכו'.

יהיה הענין כאשר יהיה, נשאלת השאלה מה לנו ולכל אלה. "בר-מה" הוא בן שלנו המגיע

לגיל 13? האם גם עליו יש להגיד, כפי שאומר האב המאמין (הדתי באמת) – "ברוך שפטרני

מעונשו של זה" – והרי אנו לא "נפטרים מעונשם" אפילו עד אחרי הצבא; אם בכלל אפשר

כך להעמיד את הענין. יחד-עם-זאת נראה לי שאין לנקוט, במנהגים ובהרגלים החודרים אלינו מבחוץ, בדרך בת-היענה. יש והיו אצלנו מסיבות בר-מצוה מפוארות, שגררו אחריהם דיבורים

ורינונים שלא לצורך. האם הילד אצלנו זקוק לפסטיבאל כזה בגיל כה צעיר (האם ההורים זקוקים לזה?). אולם, כאמור, אל לנו להגיד – "זה לא מתאים לנו" – ולכן נתעלם לחלוטין מן הבעיה; לא נחגוג – ובזה פתרנו את הענין.

תוך נסיון למצוא פתרון הולם יותר את המנטליות והחיים שלנו, הלכנו בדרך קצת אחרת

בחגיגת מסיבה זו. למעשה סילקנו הצידה את "המניעים הראשיים" של החג והם: התאריך

המדוייק של כל ילד, וכן היסוד הדתי; אלא אמרנו: נחגוג ביחד לכל הקבוצה, לא חג

בר-מצוה כי אם "חג הקבוצה"! חג שיסמל עבורנו את המעבר מן החברה הצעירה אל

חברת-הנעורים – למוסד; חג שיסמל כניסה-בעול של לימודים רציניים יותר, בעול של

עבודה ובעול של פעילות חברתית שונה מזו שנהוגה היתה עד עתה. חג שלקראתו יקבל כל ילד, או כל צוות של ילדים, משימה לביצוע והוא יבצע אותה מהחל עד כלה. חג שבו ייצאו הילדים להכיר את חיי הילדים בני גילם במקומות אחרים; חג שבו יכינו מסיבה גדולה לעצמם ולהוריהם. באחת - חג בו יוכיחו, שאכן יכולים ורוצים הם להשתלב בחברת-הנעורים אליה באו זה-עתה.

"חג הקבוצה" שאותו חגונו בשבת האחרונה בקבוצת "תומר" התנהל לפי מתכונת

זו. הקבוצה התרכזה סביב מפעל זה במשך כ 5-6 שבועות. בעוד מועד קיבלו הילדים משימות שכללו: הרצאות בנושאים שונים, דגמים במסגרת נושאי הלימוד (דגם של "הבית השני", דגם של מנוע-מים) ואמצעי המחשה לימודיים כמו "לוח-כפל בשיטת הבסיסים", מד-לחות ומפת המוביל הארצי. הילדים קיבלו על עצמם להכין מסיבה גדולה מקהלה, ריקודים, נגינה, מערכון) וכן יצאו ליומיים של סיורים בסביבה (משמר-העמק, נהלל, עין-חרוד ושדה-יעקב). במוצאי-שבת התאספו ההורים והילדים וכן מוזמנים ובאווירה נעימה ולבבית חגגו את החג, כאשר בסיומו קיבל כל ילד מתנה מהמוסד לפי בחירתו.

איני חושב שזו הדרך הטובה ביותר או הנאותה ביותר לחגיגה מעין זו; ייתכנו כאן וריאציות שונות והדגשים שונים מאלה שבחרנו אנו להדגיש, אבל ברור לי, שאם רוצים להשיג איזו שהיא מסגרת-חג ההולמת את חיינו, הרי נקודת-המוצא, לפחות, חייבת להיות זו שממנה יצאנו אנחנו.