על חגיגת בר מצוה

חגיגות "בר-מצוה" הולכות ומקבלות גוון של קבע. אולם טרם בררנו לעצמנו את דרכנו

ליום זה לבל יהפך להופעה חסרת-תוכן, כאילו היינו רק רודפים אחר הזדמנות נוספת

להרבות שמחות. לא יתכן לכנות אותה חגיגה בשם רב-משמעות מבלי שתהא התאמה כלשהי

בין השם ובין תכנה של החגיגה.

ברוב המועדים הצלחנו עד כה לשמור על תכנו של המועד, גם אם עקרו הדתי נתנדף

ממנו; הצלחנו באשר מצאנו מסילות של ביטוי למקורות-השמחה האמתיים הנתונים בתוך

אותו חג. ראויים זכר ליציאת מצרים, השחרור מבית עבדים והאביב לבהיות נושאים

לבטוי ולשמחה, בין אם נאמין כי הקב"ה פעל כל אלה ובין אם לא נאמין בכך. וכן הוא חג

השבועות כחג הביכורים ואפילו כחג מתן תורה, כי גם אלה שאין נמנים עם שלומי אמוני

ישראל – אינם כופרים בגדולתה ויקרה של התורה. ואם אומרים אנו לחוג חג של

בר-מצוה – יש גם כאן להתאים את בטויה של החגיגה לתכנה ויש לעמוד על הדבר, לעיין ולטפל בו.

עד כה הרבינו לטפל בחגים צבוריים, ואילו חגיגת בר-מצוה חגם של יחידים הוא. אולם

אין אנו פטורים מלדון בזה יחדיו, הואיל ואין בכוח יחידים לצאת לבדם מן הקשיים שבדבר.

ואנסה לחוות דעתי אני. בחגיגה הנושאת שם בעל תוכן מסוים – חייבים אנו להשתדל

קודם כל למצות תוכן זה במידה המקסימלית, ככל שהדברים ניתנים להשתזר במסכת חיינו

הנוכחיים. כמובן לא נשוב לחוג חגיגה זו לפי רוח המסורת בשלמותה, הואיל וחסרים

אנו את העיקר. אולם – האם אין זה מחובתנו לקשור באותה חגיגה סמלים המכוונים בעצם

לאותם הדברים גופא אשר להם התכוונו אבותינו – היינו למעבר לגיל ההתבגרות,

האחריות, היענות לצו, למצוות? יש לטרוח, לחפש ולמצוא את הביטוי הנכון לכך,, גם במעשה

סמלי כל-שהוא גם בתכנם של הדברים הנאמרים והנקראים באותו חג. ויש לתת כאן מקום ברור

להורים, למורים, למדריכי הנוער ול"חתני-המצוה" עצמם.

זאת ועוד אחרת – כשם שאין אנו חושבים כי "העמק" נולד עם עליתנו על אדמתו

לפני 25 שנה, כן אין אנו חושבים כי הווי חיינו נוצר יש מאין במשך ימי דור זה. המשכה

של שרשרת הדורות צריך שימצא לו בטוי בחגיגות אלו. ואני הייתי מביא אותו יום

בדחילו ורחימו זוג תפילין וברגע הנכון הייתי מראה אותו לפני "חתני-המצוות" והייתי

מטיל על אחד מהם לספר כיצד היה נוהג ישראל משך דורות, מה ולמה ראה לעשות כן. והיה עוד מישהו קורא את הפרשיות הנתונות בתפילין. ואז היה האב (או האם) קם ונותן על דעת

הצבור את התנ"ך לידי בנו או בתו ומוסיף דברים של טעם בשעת נתינתו. וכמובן – נוסף על דברים שבמסורת – דברים שבאקטואליות, דברים אשר גיל זה כבר ער להם, ויש בהם משום ביטוי למצוות אשר הזמן מטיל עלינו ועל הבאים אל שורותינו בחגיגת בר-מצוה האחרונה שנכחתי בה, הסעיף האחרון היה היחידי אשר מצא לו בטוי. יתר החלקים אשר עמדתי עליהם היו לקויים מאד, מגומגמים, חטופים. היו אלה נסיונות ראשונים של ביטוי. אותה מסירת תנ"ך, בבהלה ובלי לווית דברים הראויים למעשה זה, אשר יעלוהו לרמה של סמל מחנך, המעמיד באור הנכון את מקומו של ספר הספרים בחיינו ואת עצם מסירתו מדור לדור. אותם דברים מעטים אשר הפליט אחד ההורים להודיע כי בעצם עליכם לזכור שמעתה "תחטאו על חשבונכם" – כל אלה תובעים תקון, וטוב היה לו נקראה ישיבה מיוחדת של מורים, ועדת התרבות, ועדת המסיבות של הילדים ועוד גורמים – לעיין בדבר ולנסות דרכים להשלמת דמותה של חגיגה זו.

ועוד הערה עמי. אותה בת-מצוה אשר ספרה על בנין הארץ ותמכה יתדותיה בקבוצים

ובקבוצות – לא שכחה להזכיר גם את העיר הבונה, אך את המושב – לא זכרה. אהבה

לצורת חיינו אינה מחייבת העלמת ערכים דל צורות חיים אחרות אשר הן בנות-בריתנו

במאמץ התחיה. שמירת אמונים לבנות-ברית אין כמוה במבחן שמירת האמונים לדרכך אתה,

ומצוה היא שיש להזהר בה לא רק ביום חגיגת בר-מצוה. ביום החגיגה – על אחת כמה וכמה.