אמי זכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה 

ובאלמנותה עניה מרודה.
ויהי ערב שבת, החמה בראש האילנות –

ובביתה לא נר ולא סעודה.

בדקה ומצאה עוד, מעשה נסים, שתי פרוטות –
"הלחם אם נרות'' – פסחה, 
רצה ותשב, ובידה הצנומה משאת הקדש:
שני נרות הברכה.

שבעה כוכבים במרום וליל שבת אמי
שבעה לו נרות - עיניים.

היקבע אלוהים שבת קדשו? וכי יקבע מה תעשה אשה?
יהי שמו מברך על שנים!

ויברך על מפה נקיה ללא פרוסת חלה –
ותחבש שביס שבת לראשה,
ותחלף שמלתה ותכון לקראת אלוהים
והשבת הקדושה.

ויהי בהעלותה הנרות, ולא יכלה התאפק,
כי מר לה, כי רתח לבבה,
ותבך הצדקת, ודמעה מקמטי לחייה נפלה –
ונר אחד תסס וכבה.

עמדה השבת נכלמה, עיורת עינה האחת –
התפלצה האשה:
"התיבזה, אל, מתת אלמנה? אם חטאה אמתך 
שבתך מה פשעה?

מדוע נקרת את עינה?' 'ובעמדה עצומת עיניים
ושכוכת כפים, סולדת בחילה,
רקדו כתפיה ושביסה במחנק הבכי
ובלהט התפילה.

תהומות מליבה שועו, אמהות וכרובים
התיפחו מגרונה.
לא שמעה עוד אוזן של מעלה, לא ראה עוד כסא הכבוד
בהתעטף כה נפשה ביגונה.

אז תשל מלחי הצדקנית דמעה עוד אחת בוערת,
רסיסי אש להבה,
ובצנחה, ויפל בבית אור משנה, כי נצת
הנר אשר כבה.

כמעט פקחה אמי עיניה העששות ותרא:
אור שבעת הימים שם יהל.
כי נשקה השכינה עליהן. – תעמד זכות הצדקת
לנו ולכל ישראל.