שבט. מצוין בקרירותיו לעניני הכלל. כפור ושלג עולמים בלבות עשירינו וגבירינו, ו"רוחות רעות" במוחות רבנינו ולומדינו. ובכלל סופות וסערות במושב היהודים.

​

בארץ-ישראל מהומה ושאון בדבר השמיטה... חכמי ירושלים וראשית יושבים ומזיעים ומבקשים כחא דאיסורא – ולבם קר כקרח הנורא.

​

ובארצנו גם כן כפור ושלג. כל המוחות נתיבשו, כל הלבבות יתקררו...

אמנם כי פה ושם זיק במאור, נחלת לחמם, לב חם, לב יהודי... דברים חמים... אבל מה כל אלה לעומת ההמון הרב הנקפא, שכל הרגשותיו נקפאו ונתאבנו, ומודד-האויר יורד מטה-מטה... כבר ירדנו מקו האפס... ומי ימנה ומי יספור עתה מעלות "קדירותנו" לעניני הכלל, לצרכי הצבור, לארץ אבותינו, לתחית אומתנו ושפתנו?

ומי יודע עד מתי עוד? ומתי קץ הפלאות ל"קרירות הלב" ההיא...

ו"הרוחות הרעות" מתי ינוחו בעולם היהודים? נלאו כל הוברי השמים, ונסתם חזון מאת כל חוזה, וטמיר ונעלם "הסוד הנורא" הזה מבני-אדם – רק אתה, ה', ידעת.

​

בחמשה עשר בו – ראש-השנה לאילנות. ראש-השנה היותר טוב.

באחד בניסן ראש-השנה – ופסח עם הוצאותיו ומכאוביו, ושאלותיו, וברבוריו, וגרעיני שעוריו אחרי כתלינו. באחד בתשרי – ועשרת ימי תשובה, צום כפורים, חזנים, בעלי-תפלות, כפרות ואתרוגי קורפו – לפנינו.

באחד ביאנואר ראש-השנה – ותעודות פַּטֶנטים, מסים ושלומים יטרידו אותנו.

​

אבל בחמשה-עשר בשבט ראש-השנה – ובכף של חרובים, פשוטו כמשמעו, יוצאים אנו ידי-חובתנו. ומי יתן לנו ראש-השנה כזה באחד בניסן, באחד בתשרי וביחוד – באחד ביאנואר.
באחד בינואר לוקחים תעודות לבתי-מסחר שונים.

​

חנונים וסוחרים, אף אלה שעלתה בדעתם לקרוא שמיטה - לוקחים תעודות לשנה שלמה, בכדי לסמא את העינים ולהגדיל הקפותיהם...