שוב עמדנו על הסף
לערוך מחדל ומעש
במאזני לבנו החרד -
ובן-רגע ההווה – היה,
חלף-חמק צנוע ומביש
לשכון בכותל-המזרח של זכרוננו.

על סף חרדנו יחד
ליום החדש העולה מנכר
בלחם ומלח הקיבלנו פניו,
הנה, טרם-שחר יבוא עלום שם:
הכל בו צפון, היראה ותוחלת
החיים ומותנו טמונים בצרורו.

בעומדנו תוהים על סף הימים
והתפילה יבשה מכבר על שפתותנו
כמה נחלה שנה זו כי תבוא?
הן לא דלונו במנחות פרי עמלנו
כלום לא זנחנו הרעות אדם לזולתו?
ואי יסב הנתיב מפי התהום?

ועוד נשאל לשלום
 ונשא פני היום העולה:
וצאתך יהא בשלום!