חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו.  כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליה ואומרים:  הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם... ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו.  נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה!  אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!...  הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן!  הנה מערת המכפלה!  הנה קבר רחל אמנו!  הנה כותל-מערבי!  הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא!  הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ!...  אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.

​

אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאלו הם בארץ-ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל.