זֶה אָבִיךְ. זֶה אָבִיךְ עַל מִטַּת הַבַּרְזֶל.
אֶת נִגַּשְׁתְּ אֶל חֶשכת פִּנָּתוֹ.
וַיַרְאֵךְ לִבְלִי שׁוּב, ויֶחֱזק מִברזל.
וְלֹא נִסְתַּתְּרָה בִּינָתוֹ.

 

הוּא שָׁאַל לְךָ מִתֹּהוּ חָלְיוֹ, מֵעֲבִי
מַחְשַׁכָּיו הוּא שָׁאַל לָךְ. מֻכֶּה עַד חֵךְ.
וְעֵת בָּאת וְתַגִּידִי אָבִי, אָבִי.
וַיֶחֱזַק מִבַּרְזֶל וַיְחַיֵּךְ.

 

וַתֵּדְעִי כִּי נִטַּל הַדִּבֵּר מֵאָבִיךְ.
וְהִכְבִּיד הַמַּחֲנָק. וַיִּיגָע.
רַק עֵינָיו הַחַיּוֹת עַל פָּנַיִךְ הוֹלִיךְ,
כְּאִלּוּ יָדוֹ בָּךְ נָגְעָה.

 

כִּי קָרְבָה הָרָעָה מִכָּל הָרָעוֹת.
כִּי שָׁטְפָה עַד צַוָּאר וַתְּעַלֵּעַ.
אֵלַיִךְ שִׂפְתֵי הָאָב נָעוֹת,
וְקוֹל הָאָב לֹא יִשָּׁמֵעַ.

 

כֹּחוֹתָיו שֶׁיָּכְלוּ לַעֲמַל הַנְּשִׁימָה
וּפָנָיו הַטּוֹבְעִים בָּעִנּוּי,
מְתוּנִים וּצְלוּלִים, כָּל עוֹד בּוֹ נְשָׁמָה
אֵין תְּמוּרָה לְטִיבוֹ וְשִׁנּוּי.

 

גַּם מִבעד לַחֹלִי הַמַּר מִן הַבּוֹר
מַחְשַׁבְתּוֹ לֹא תֵּדַע לָהּ מְנוּחָה.
זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לְחַשֵּׁב וְלִסְפֹּר
וְלִדְאֹג דַּאֲגַת מָּחָר.

 

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לֹא לוֹמַר נוֹאָשׁ,
רַק לוֹמַר דִּבְרֵי אִישׁ וָאָב.
זוֹ חַיּוּת יֵשׁוּתָם שֶׁחָדְרָה כָּעָשׁ
בְּעֻמְקי הַיּוֹמְיוֹם וּפְרָטָיו.

 

מִמֵּאָה יֵעָקֵר וְנָפַל כָּרוּת,
וּבְאַחֲרוֹן לֹא יוּכַל הִכָּנֵעַ.
קָשִׁים, קָשִׁים הָאָבוֹת לָמוּת,
כָּאַלּוֹן הַקָּשֶׁה הִקָּרֵעַ.

 

אַתְּ הַיְשִׁירִי הַבִּיט בּוֹ. כִּי זוֹ שַׁעְתּוֹ.
אַתְּ אִמְרִי לוֹ כִּי רַע וְכִי צַר.
גַּם הַיּוֹם, בַּת, יוֹצֵא כָּל דָּבָר מִפְּשׁוּטוֹ\
אַךְ לַמָּוֶת, וְלֹא לַמְּלִיצָה.

 

אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ גּוֹחֵן עַל עֵינָיו הַחַיּוֹת
הָאֻמָּן הַמַּפִּיל בְּעָתָה:
הֶחֳלִי הַדַּיְקָן מְפָרֵק הַחֻלְיוֹת
וּמַתִּיר הָרִקְמָה, תָּא לְתָא.

 

אַתְּ רוֹאָה : הַמּוּטָל עַל גַּבּוֹ לֹא צָעַק,
לֹא רָעַד, לֹא הֵנִיעַ גַּבָּה.
כָּךְ, בְּאֵלֶם עִקּשׁ, עַד עָפָר וְעַד דַּק,
נִלְחָמִים הַשּׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם.

 

אֲבָל גַּם בְּשָׁכְבוֹ נְטוּל קוֹל וּמָזוֹר,
וְבְקָרְבֵךְ אֵלָיו, צַעַד צַעַד,
עוֹד נִדְמֶה לוֹ כִּי הוּא הַנִּקְרָא לַעֲזֹר
וְאַתְּ הַמְּבַקֶּשֶׁת סַעַד.

 

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹן וְהַתָּם,
זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ,
אַתְּ זִכְרִיהָ, הַרְבֵּה יִשָּׁכַח וְיִתַּם.
אֲבָל בָּהּ תְּגַדְּלִי אֶת בְּנֵךְ.

 

עוֹד עָלַיִךְ כָּעָב יֵרֵד זֵכֶר הָאָב,
לְהַזְכִּיר בְּיוֹם דִּין וּפְקֻדָּה,
כִּי לִבּוּ שֶׁאָהַב וּבְשָׂרוֹ שֶׁכָּאַב
אַחֲרוֹנִים בָּעוֹלָם לִבְגִידָה.

 

הִפָּרְדִי, כִּי בָּא סוֹף. הוּא מַבִּיט בָּךְ. עַד קץ 
נוצְצוּ אִישׁוֹנָיו הַחַיִּים.
כִּי הָאָב לֹא יָמוּת כִּי הוּא אָב לְאֵין קץ.
כִּי שְׁאוֹלָה יֵרֵד חַיִּים.

 

אָפְלוּ הַפָּנִים וְחָשְׁכוּ הָרוֹאוֹת,
בְּכִי לַטּוֹב לָךְ מֵאָח וָרֵעַ.
שִׂפְתֵי הָאָב אֵינָן נָעוֹת,
אַךְ קוֹל הָאָב עוֹד יִשָּׁמֵעַ.