בין ערביים, דמדומי שנה

קרניים אחרונות מאירות את גלגל הזמן

שאינו מאט ואינו עוצר.

ועוצרים.

עומדת שמש ממהלכה, ונועצים בה עוד מבט.

ומחליפים מבטים, ביננו, בין איש לאיש,

ואוצרים בנו את עצבותו של הרגע, וחיוך חולף,

ומתעלים ביחד מעל לזמן,

לשבריר שניה של נצח.

של תקווה,

של תפילה.