ליוית אותי, ארצי, בלבן שקדיה,
בזהר חמתך ומרחבי שדותיך,
ושיר נתת בפי, הוא שיר ההודיה,
להשמיעו הרחק הרחק מגבולותיך.

והוא שמור בלב, זה שיר הרגבים,
וברחבי נכר מולדת יעטפנו
ורבבות אחי בנייך הטובים
יקשיבו לו דומם וירגעו ממנו.

ועת נשוב, ארצי, שבעי-געגועים,
צמאים לחמתך, לשפע-טובותיך,
יחזר לך אז השיר מלב בנים גאים
וטוב יהיה לצעוד ברחבי-שדותיך!