אנו מדליקים נר חנוכה רק לצאת ידי חובת המצווה, ולא משימים לב למקורה ושרשה! עד שאנחנו שוכחים את העיקר. אנו מזכירים באיזה מילים את אנטיוכוס בימי החשמונאים שעמד על עמך ישראל להשכיח תורתך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בשעת צרתם, רבת... דנת... נקמת... מסרת... מי פעל כל זאת? מי עשה כל אלה? מי היה שלוחו של הקב"ה? מי היה איש המלחמה?... איה המכבי אשר לא הניח חרבו מידו עד נשימתו האחרונה? יהודה המכבי, כמו לא היה ולא נברא ומקומו לא נזכר בתפילה! אנו פוטרים כל זה בזמן קצר עד שתיכלה רגל מן השוק ואיש לאהליו ישראל!

אנחנו לא משימים לב להגיבור הכביר והנאור הזה, לקחת מוסר ולקח ממנו לעורר גם בנו איזה רגש קודש, בחוזק לב ובאומץ רוח לאהבת עמנו וארץ אבותינו, לחזק איש את אחיו שיהיה לנו לב אחד ורצון אחד לעמידתנו ותקומתנו, לעשות כל אשר בכוחנו לעשות ולא להתייאש מהפורענויות, לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל ללכת קדימה – קדימה ולא כסרטן ההולך אחורנית, ושיזול בעורקנו – אם מעט ואם הרבה – דמי הגיבור הנערץ הזה אשר שפך לקנאת עמו וארצו, שעודם חמים בדברי הימים – אם כזאת עשינו – אז יכולנו באמת לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

 

נפתלי צבי יונס מבקר את מנהגי החג, המתמקדים במעשה האלוהי ולא במכבים שהביאו אותו לידי ביצוע. רק אם ניקח מוסר מיהודה המכבי, הוא כותב, נוכל לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".