75 שנה מלאו לפתיחת מלחמת העולם השנייה. שנים קודם לכן כבר החלה רדיפת היהודים בגרמניה, עד לשואה הנוראה. בשנים 1933-1950 היו הנושאים המרכזיים בהגדות פסח ובלילות הסדר של קיבוצים רבים - השואה, מלחמת העולם השניה ורדיפת היהודים. להלן שני קטעים מיוחדים, שהחלו דרכם בהגדות פסח.

בשנת 1943, פסח תש"ג, כותבת אמה תלמי-לוין, חברת קיבוץ משמר-העמק - לימים ממנהיגות "השומר הצעיר" וחברת כנסת:

"הדבר הפשוט הזה, כי רגבי השדה מהם אנו מוציאים את לחמנו, זה לחם חוקנו, אינם כלל שלנו - הופך פתאום, לאור מוקד הגולה, לדבר שבקדושה. העובדה כי השטחים שכלכלו אותנו נקנו במחיר פרוטות נחושת של דיירי מרתפים, מוכרי סמרטוטים, חובשי שרפרף חייטים וספסל בית המדרש - לובשת מימדי ענק לאור אש התנורים השורפים ומקפחים בגולת פולין. הפיקדון הופקד בידיים נאמנות. כשהעיירה היהודית טבעה בשאננות - אנו חרשנו ופילחנו רגבים... לא לנו, היושבים בתוכה, הארץ. קודש היא לעם כולו המצפה לגאולה."

שנתיים אחר-כך, ב-1945, כאשר עלה אבא קובנר ארצה ולעין-החורש, הוא חיבר את ה"נזכור" המפורסם שלו, והחל בקריאתו בליל הסדר בקיבוץ. אחר-כך נלחם על טקסים נפרדים לזכר השואה, והחל משנת 1952 יצר את טקסי-הזיכרון בתנועה הקיבוצית וברחבי הארץ, הנהוגים עד עצם היום הזה.

מכל שורות הזיכרון, השורה האחרונה היא שורת הצוואה של אבא קובנר: "ואל דומי לנו, עד יהיו חיינו ראויים לזכרם." ונדמה שכאשר אנו שואלים את עצמנו מהי המשמעות - להיות ראויים לזכרם - אפשר למצוא את התשובה בשירו המפורסם "אדון החלומות": "אנחנו איננו שותקים! השותק הוא רק אתה. המצא מנוחה נכונה לזעקה ולתקווה".