עשיר אחד עמד בליל יום הכיפורים אחר התפילה להשלים תהילים בבית הכנסת. עמר לו הגאון ר' יוסף דוב מבריסק: "חייל שברח מן הצבא לחוצה לארץ דינו במיתה. לא ברח לחוצה לארץ אלא ללגיון של אותו מלך עצמו, כגון שנשתלח ללגיון של רגלים וברח ללגיון של רוכבים או להיפך, דינו מה? אפשר הואיל והוא עובד את מלכו אינו חשוב בורח? או הואיל ואינו עובדו באותו לגיון שנשתלח לשם אף הוא קרוי בורח?"

עמד הגביר תמיה, מה מבקש הרב בדבריו.

חזר הרב ואמר: "אבל יש לי ראיה ברורה שאפילו כן אותו חייל קרוי בורח, שכל אחד חייב לעבוד את מלכו בלגיון שלו. אף כך חייב כל אחד ואחד מישראל לעבוד את מלכו של עולם עבודתו שהטילו עליו. העשיר מחויב לעשות צדקה בערב יום הכיפורים ולהחזיר לעניים שאין בידם לשלם חובותיהם את המשכונות שמשכנו בידו, והעני שאין בידו לעשות צדקה צריך להרבות בתשובה ותפילה. לפיכך עניים דרכם לעמוד בליל יום הכיפורים בבית הכנסת לומר תהילים והעשירים שהרבו לעשות צדקה וחסד הולכים לבתיהם לישון. ואתה ידידי ברחת מן הלגיון שלך ובאת לעבוד את בוראך בעבודת ההעניים ובזה אמרת לצאת ידי חובה, אף אתה קרוי בורח, שכל איש מחויב לעבוד את בוראו על מחנו.