העימות מתרחש בין שתי דמויות: בין נציג השלטון האבסולוטי לבין אזרח יהודי. המן מחשיב עצמו לאלוהים עלי אדמות. הכל צריכים לכרוע לו ברך ולהשתחוות לו כאשר הוא יוצא משער הארמון אל ככר השוק. כל האימפריה כורעת לו ברך. רק אזרח אחד לא נכלל בכוליות המוחלטת הזאת: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".

מרדכי אינו נציג של מישהו, אלא יחיד שיש לו נורמות אמונתיות. הוא אינו כורע ברך לאדם, אפילו הוא ראש ממלכה. במודע. להשתחוות לאדם כמו לחפץ פירושו עבודה זרה (והרי כך הגדיר חז"ל מיהו יהודי - מי שאינו עובד עבודה זרה). זו נורמה יהודית ומרדכי יש לו גאווה יהודית והוא נשאר זקוף ועומד ומוכן לשאת בעונש. ואותו המן שחש עצמו כאלוהים, אינו יכול להבליג עד כי אחד זה יוכרע.

מרדכי חשב שהוא מסכן רק את עצמו, ונמצא מסכן את כל בני עמו. ובשבריר של מבט בוז של השליט הופך מרדכי מ-אני ל-אנחנו, והעימות האישי מוליד: "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים".

מסקנתי כקורא: היהודי אינו יכול להיות רק "אני". הוא תמיד יהיה "אנחנו". כך הוא הלקח, לדידי, גם לגבי אסתר: האשה הכי מוגנת בהרמון ובארמון, בחדרו הפרטי של מלך האימפריה, שם היא רק אשה נעדרת זהות, מלכת סקס, ולפתע בא רגע לאותה אלמונית - "נערה בתולה טובת מראה". הגורל היהודי מחייב אותה לשים נפשה בכפה, ובטרם תתערטל גופנית, עליה להציג לפני המלך את תעודת הזהות שלה: מי אני, מי עמי והיכן מולדתי. וכך גם היא הופכת מ"אני" ל"אנחנו", כאשר גורל כל בני עמה תלוי בה, באחת. כל היהודים.

כאשר אני מסיים לקרוא את המגילה אני שואל את עצמי מה המסר שלה, בפרק האחרון שלא נכתב. ותשובתי: כדי למנוע גזירות השמדה על מיעוט יהודי בגולה ומפני שאסור לסמוך על נס פורים שיתרחש שוב (ומה גם אחרי השואה, שלא קרה בה נס פורים) - יש לחזור הביתה, לארץ ציון וירושלים ממנה הוגלה אותו מרדכי היהודי, ואז יהיה חג אשר "נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב - ומשלוח מנות איש לרעהו". כל עוד יישאר מרדכי בשושן הוא יצטרך להתחפש.