להדלקת נר חנוכה יש שתי משמעויות:

האחת - העלאת אור המתפשט ומאיר את כל הפינות הנידחות שהיו חשוכות עד כה. בבחינת "נר מצווה ותורה אור" (משלי, ו').

השניה - הדלקת אש המתפשטת, שורפת ומבערת את כל הרע "ובערת הרע מקרבך" (דברים, א').

 

ונשאלת השאלה: כשאנו רוצים לקדם ולבנות את העולם בטוב, במה להתחיל - בביעור הרע או בהארת והדגשת הטוב?

נראה שבזה חולקים בית הלל ובית שמאי.

בית שמאי אומרים: "ראשון מדליק שמונה, ומכאן ואילך פוחת והולך".

ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך" (בבלי, שבת, כ"א).

נראה שמחלוקתם היא איזה כוח יש להעדיף? בית שמאי מחמירים כדרכם ואומרים:

כדי לבנות צריך קודם לשרוף ולבער את הרע. בתחילה, כשיש הרבה רע האש היא גדולה. ואחר כך, ככל שהיא מבערת את הרע, האש פוחתת והולכת, דועכת ומתמעטת עד ש"כל הרשעה כעשן תכלה".
ובית הלל אומרים שיש להתחיל ולהדגיש את האור ההולך ומתפשט ומאיר את כל המבוכים החשוכים. וההלכה כבית הלל (ע"פ הרב זוין).

כשאנו מדליקים נר, אנו גם מדליקים אור וגם מבערים אש.

האור מתפשט ומאיר והאש מבערת ושורפת.

ההבדל בין האור הנעים והשריפה המזיקה היא הזהירות.

לפעמים האדם מרגיש במשך חייו שהוא "נדלק" ממשהו שקרה וצריך להגיב.

יש תגובה שהיא אור ויש תגובה שהיא אש. קל מאד להבדיל בין שתי תגובות אלו, האחד מאיר, גורם לנעימות ואחרי התגובה אפשר להמשיך יחד ואולי טוב יותר מאשר קודם. והשני מבער, מכאיב, שובר גשרים ואחרי התגובה אי אפשר להמשיך יחד.

הצדדים נפגעו, נשרפו, ההבדל בין שתי תגובות אלו הוא הזהירות. אדם המדליק נר והוא נזהר, הרי שהנר רק יועיל. אדם שחושב בקור רוח ונזהר מאש הכעס יוכל לבנות על האור שיאיר פינות חשוכות. ופתאום יתגלה שמה שנראה בחושך כגוש מפחיד ומפריע, הרי שע"י האור הוא נראה כחפץ שאנו חפצים בו והוא נחוץ לנו מאד.

מעט אור דוחה הרבה חושך!