"ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז').

​

"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות הייתה שם במקדש שמחה יתרה, שנאמר "ושמחתם, לפני ה' אלוהיכם - שבעת ימים"... והיאך היתה שמחה זו : החליל מכה, ומנגנין בכינור ובנבלים ובמצלתיים, וכל אחד ואחד, בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו; ומי שיודע בפה, בפה. ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע, ואומרים דברי שיר ותושבחות." (הלכות לולב, פרק ח')

​

מצווה גדולה לשמוח בסוכות. במיוחד בסוכות. נאספנו כאן היום מבתינו, מקבוצתנו, ממשפחתנו, ממעגלי-חיינו, כדי לשמוח יחד.

​

על שום מה רבה כל-כך השמחה, דווקא כעת?

​

חג סוכות, מצווה עלינו את הישיבה בסוכות. הסוכה, בית ארעי. מציינת את המרחב שבין הטבע לתרבות. האדם, זקוק לטבע. זקוק לצומח ולחי, לחומרים הפזורים בטבע, זקוק לאור, לחומה של השמש וללטיפתה של הרוח. אך האדם, שסגולתו היא היצירה – בשעה בה הוא מעבד את הטבע, ומפיק ממנו תוצרים לשימושו- מכונן הוא את התרבות.

​

הסוכה הינה בית. בית שהאדם נדרש לעשות לעצמו. אין היא מן המוכן. אין היא מצויה ברגיל בטבע. על האדם לבוא לידי מעשה, ליצור- על מנת שיזכה למצוות הסוכה. עליו ליצור לו בית, שבמידת מה, יחסה בו בשבעת-ימים אלה. אולם, היא בית ארעי. אין בה את מידת הנוחות, שאנו מורגלים בה ביום-יום. היא מושפעת מן הטבע, חשופה יותר למזגו.

​

על כך אנו חוגגים. על שפעת החיים והטוב, המצויה בטבע, ועל האמונה החיה בתוכנו כי שפעה זו מבקשת להרבות את חיינו, להעשירם ולהפרותם. וכן על אמונתנו בכוחנו ליצור, לברוא יש מחומר גלם, מאין, מן המדבר.

​

היציאה למדבר, תובעת מאיתנו את תביעתה של הסוכה – לשוב אל נקודת הראשית, בה נתונים לפתחנו אוצרות הטבע ויפי הבריאה, ועלינו למצוא את דרכנו כדי לעשותם חיוניים לקיומנו. עלינו לכבוש את ההר, להקים מדורה, להתקין סעודה,  לתחום לנו מרחב מוגן ללינה, עלינו לעשות תוך מגע עם הטבע ועם שותפים- כדי  לשרוד במדבר.

​

וראו כי טוב, כפולה ומכופלת שמחתנו. שהרי לא רק על חווית הראשית אנו מברכים היום, לא רק על הוד הבריאה ועל התוודעותנו המחודשת לכוחות היצירה הגנוזים בנו, אלא גם על האסיף.

​

אסיף תבואתנו, אסיף פירותינו הגשמיים והרוחניים. אנו מברכים היום גם על תוצרי היצירה. על אהבה שבינינו, על החברות, על הברית בינינו ועל בריתנו עם עם-ישראל, החברה הישראלית וארץ-ישראל. על מפעלי חיים, חינוכיים, המחדשים את הנפש ומעוררים את מעיינותיה, על האומץ המתגשם בהליכותינו לברוא חברה חופשית, שוויונית, שישכון בה שלום והלוואי גם אחוות עמים.