שנים ארוכות, שלא מן העולם הזה, בשבי הנאצים. מוזר, אינני זוכר את העוני והרעב. אני זוכר בחריפות בצבעים עזים, את החברים, את הציבור - ציבורים גדולים - לעיתים עשרות ולעיתים אלפים רעבים. האם הייתי כמוהם - בצורה ובדמות? נאמר, שהרעב לפת לחם והצמאון לטיפת מים מוציאים אדם מאיזונו, והרשות נתונה - מי לקדושה ומי לטומאה. יש ויפרוס מפיתו, כאשר תגיע לידיו, פירורים לחברו, ויש שילסטם [ישדוד] חברו מפתו. ראיתי ושריתי עם עצמי ועם חברי ופיקודי במבחן צולב זה של האנושי. קדוש נתעלה ונבל נתרפש, מאותה קליפת אנוש ומתוך אותה מציאות בוערת. מאז לא נתקבלה עוד עלי התורה על טבע האדם, על נסיבתיות כפויה, נעדרת ברירה. ראיתי, מיששתי, נוכחתי לדעת של מן הסך-הכל של הנוסחא הכימית והפיסיולוגית-גנטית של האדם - מתנסח האדם. הוא יצר את האלוהים ואת השטן מתוך קטבי ישותו והוויתו. האדם עשוי בהחלט גם להשגת הבלתי-אפשרי. יש בכוחו לחולל ניסים - אין להצדיק עליו את הדין על שפל כניעתו והתאפסותו.