איתן דרור
גשמי ברכה
פורסם ב"עיניים”
"תחזית" אבא צעק בקול וכולנו, אמא אני ומיכל אחותי רצנו לטלוויזיה לראות מה תגיד הקריינית כי אמצע החורף, הגשם לא בא ואנחנו כל כך מחכים ובינתיים ירדו רק כמה טיפות ואמא אומרת "זה ממש נורא" כי הצמחים מחכים, ומי התהום, הכינרת עצובה, האוויר שבעיר זקוק לניקיון ובכלל, איך אפשר בלי גשמי ברכה.
בדיוק לפני שבוע, בשיעור חברה, סיפרה לנו המורה על חוני המעגל שחי לפני כאלפיים שנה. גם אז הייתה שנת בצורת וחכמי העם ביקשו מחוני שהיה בעל כוחות גדולים ויכול היה לעשות נפלאות, שיתפלל לשמיים ואולי בעקבות התפילה ירדו גשמי ברכה. חוני צייר מעגל ועמד בתוכו ונשבע שכף רגלו לא תצא מהעיגול, אפילו לא קצת, עד שירד גשם, וכך היה.
וכבר כמה ימים חשבתי על זה, אפילו בערב לפני השינה וכשאמא שאלה "מדוע אתה לא נרדם?"
אמרתי לה "כי אני חושב, אבל עוד לא יכול לגלות על מה"
ולמחרת, כששבתי מבית הספר, אחרי ארוחת הצהריים, לקחתי איתי גיר כתום ואמרתי לאבא ואמא "שלום"
"לאן אתה הולך?" הם שאלו.
"אני אהיה בכניסה לבניין" אמרתי "ממש לא רחוק"
ואמא שאלה "אתה יורד לשחק? לפני שעשית שעורי בית?"
"אני לא יורד לשחק, יש לי משהו חשוב לעשות, יותר ממשחק יותר משיעורי בית"
"באמת?"
"כן, אני הולך להביא את הגשם"
"זה נשמע נפלא" אבא אמר "זה באמת חשוב" אמא אמרה "אבל איך תעשה את זה בדיוק?"
"אצייר מעגל, אעמוד בתוכו, לא אזוז, אפילו לא אדרוך על הקווים, עד שירדו גשמים" אמרתי וירדתי למטה.
ברחבת הכניסה, על הבלטות האפורות, לא רחוק מהדשא, ציירתי עיגול. עמדתי בתוכו והכרזתי בקול "אני מחכה לגשמי ברכה" הנפתי זרועות לצדדים שאוכל להרגיש מיד כשהטיפות הראשונות ירדו.
יכולתי לראות שבקצה הרחוב צועדת השכנה רוחמה. היו לה שני סלים ביד. קיוותי שהגשם ירד לפני שהיא תספיק לחזור לבניין, כי היא הלכה לאט, ולחשתי "גשם מהר, יש לך רק שתי דקות" כי בין שתיים לארבע היא לא מרשה לשחק בחוץ ועכשיו לא אוכל להתחמק מפניה, אסור לי לזוז.
רוחמה עמדה במרחק צעד ממני, קרבה את הנחיריים, הוציאה את המשקפיים והניחה על האף. אני עמדתי בלי תנועה, כמעט ולא נשמתי, כעבור רגע אמרה בטון זועף "מי שם כאן דחליל בכניסה? בושה וחרפה" ועלתה לביתה.
כך עמדתי שעה אולי לשעתיים, הייתי רעב וצמא. אבא הביא לי סנדוויץ' ומיכל אחותי מיץ תפוחים.
"מתי תבוא?" מיכל שאלה.
"עוד מעט, ברגע שירדו גשמי ברכה"
"וכמה זה עוד מעט?"
"זאת שאלה קשה" אבא ענה "בואי מיכל, נלך לטייל" ולי הוא אמר "עוד נשוב לבקר".
עד שאבא ומיכל חזרו, כבר התחיל להחשיך ואמא צעקה לי מהמרפסת "איילי, אתה צריך לעלות"
"עוד קצת אמא" אמרתי
"זה לילה, חמוד"
"כן, אבל הבטחתי שלא אזוז"
"עכשיו מאוחר, תוכל לחזור למעגל שלך מחר"
והאמת שקצת נמאס לי לעמוד והיה לי קר. עליתי הביתה ועל השולחן חיכתה לי הפתעה, אבא ואמא הכינו לי צ'יפס בצלחת גדולה "זה מגיע לך" הם אמרו "איזה כיף לנו שבורכנו בילד נפלא".
למחרת, מיד אחרי הלימודים חזרתי למעגל, אבל הפעם קראתי לשחר שיבוא גם, כי זה משעמם לעמוד לבד ככה סתם. שחר הצטרף, והיה לי הרבה יותר כיף.
אבא ומיכל באו לבקר והביאו לנו מיץ תפוזים וקצת ממתקים ודמקה שאותה הנחנו מחוץ למעגל והתיישבנו לשחק, בלי לצאת מהקווים, באמת.
לא עבר זמן והרגשנו טיפות, מחאנו כפיים מרוב התרגשות והרמנו את הראש לשמיים וגילנו שגברת גמליאל מהקומה השלישית משקה את העציצים
ואין גשם, אפילו לא קצת. כשאמא של שחר באה לבקר, שחר חזר איתה הביתה ואמר שאולי אולי הוא יבוא גם מחר.
שחר לא בא למחרת, ירדתי לבד, כמו תמיד אחרי בית הספר ואחרי הארוחה וכבר כעסתי נורא על הגשם, חוני המעגל לא עמד כל כך הרבה זמן, זה לא פייר ורגע לפני שהתייאשתי, ממש כמה דקות, ראיתי לפתע בשמיים ברק ואחר-כך נשמע רעם חזק וירד מבול, טוב לא ממש, אבל בהחלט גשמי ברכה. אמא ואבא צעקו לי מהמרפסת "איילי, איילי, תודה רבה".
ואפילו רוחמה, השכנה, שבדרך כלל זועפת ירדה והצמידה לי נשיקה מצלצלת ואמרה "תבורך, מה שאתה עשית זה פשוט נפלא".
"תחזית" אבא צעק. אמא, אני ומיכל אחותי התיישבנו מול הטלוויזיה לצפות בגשמים ש"הפתיעו את כולם" כך אמר הקריין.
חייכתי, הרי אותי הם לא ממש הפתיעו.
עוד לחג >
