דבר לי אליך, האקדח. אתה, היושב לבטח על מותני המלווני בדרכי תמיד, עת אלך בין קוצים ושיחים, בהר ובגיא, ובגלוי ונסתר לעין אורב - אתה תמיד עמדי תמיד.

וכאשר ירבו האוייבים בדרך, וכל עץ ושיח וסלע אומרים: "הזהר!" וכאשר יגבר החושך, וכל צל ידמה כאויב וקוץ מבפנים אומר לי: "חזור!" - אתה מהדק את מותני ואומר: "המשך, אני אתך, אני אתך". אני ידי עליך ואמששך ואיווכח, כי אמנם כן, אתה עמי, וגלי ביטחון עוברים ממך אל מותני ומציפים את כל גופי.

אתה, אשר בכל אבר מאבריך נתון גורל-חיי, אתה, האומר לאוייבי "השמר!", הנותן לי שנת-מנוחה בהיותך מונח מתחת לכרי, אתה המחולל רעמים וברקים ומעלה עשן ויורק מתכת -

נבל אתה!

אתה שולח מתכת יוקדת לאיברים חיים. אתה נוקב חורים בראשים ובלבבות של יצורי אלוהים. גברים חסונים, מלאי חיים ומרץ, אשר בכוחם לבנות בניינים ולחרוש שדות וליצור אלפים שכמותך, - הופך כהרף עין לגוש בשר מחוסר חיים. אתה גוזל אבות מבנים ובנים מאימהות ורעים מרעיות. אתה, אשר אינך משמש לא לבנין בית ולא לחרישת שדה, לא לעידור ערוגה ולא לגיזום עץ, למה נוצרת?

שנאתיך, שנאתיך מאוד! אבוש לשאתך, אך מוכרח אני לשאת אותך, לכן אצפינך מתחת לבגדי למען לא יראוני בקלוני.

אך יום יבוא, בו לא יבקש איש נפש רעהו וגלי ביטחון יזרמו מסביב ולא אבקש עוד ביטחון ועזר ממך - השוכן על מותני, אז אקחך בידי ואנפצך ואעיב ברקך ואשליך אל תוך כור. שם תותך וצורתך תאבד והיית לגוש מתכת חסר אונים. ואני אעשה לי רעיה, שתלווני בדרכי אף היא, ותהיה על מותני ותיתן לי ביטחון של חיים - הלא היא המזמרה...

​

עמוס פיין, בן נהלל, נפל במלחמת העצמאות