כל עוד אין תשובה בפי תנועת העבודה לטענה ששכר נמוך ואבטלה הם "טובים למשק", עד שהיא תוכל להראות, על בסיס תיאורטי איתן, את ההיפך מזה, כלומר, ששכר נמוך ואבטלה הם רע למשק ודווקא עלייה בשכר ועלייה בתעסוקה הן אלה שמבריאות את המשק, עד אז אין לה תקומה. כל עוד תנועת העבודה מקבלת את הטענות שעליית שכר היא אינפלציונית ומסכנת גם את מקומות העבודה, אין לתנועת העבודה מה לחפש כישות נפרדת על הבמה הפוליטית. בקבלת טענות אלה היא מתמזגת עם כל יתר הגורמים הפוליטיים במדינה, עד לטשטוש כל סימני-היכר משלה. רק אם היא תוכל להראות שיתר שוויוניות בחלוקת ההכנסות, העלייה בשכר, היא שלוחמת גם באינפלציה וגם באבטלה, בשתיהן גם יחד, רק אם היא תוכל להראות שהאינטרסים הייחודיים של העובדים השכירים הם גם אינטרס המשק כולו, ששני האינטרסים האלה הם זהים ואינם ניתנים להפרדה, רק אז תקום תנועת העבודה מחולשתה ותהיה מסוגלת למלא את תפקידה. התפתחות מן הסוג הזה היא הכרחית ביותר ובעלת חשיבות היסטורית גם בארץ וגם בעולם. העובדים השכירים הם הקורבן העיקרי ולכן גם המתנגדים הטבעיים למשטר הקיפאון של הרווח המקסימלי. הם הכוח העיקרי שמסוגל לשנות משטר מזיק ומסוכן זה. לשחרר את הארץ ואת העולם ממשטר זה ולהציע למשק ולחברה דרכים אלטרנטיביות, שבונות ולא מפרקות אותם, זהו תפקידן ההיסטורי של תנועות עבודה באשר הן. אך כתנאי לכך, הן צריכות קודם כל להשתחרר מן האידאולוגיה המוניטריסטית שדבקה בהן ולאמץ תיאוריה כלכלית שמתארת את העולם לאמיתו, ובתור שכזאת היא יכולה לשמש כבסיס אידאולוגי לאינטרס של העובדים.