יום כיפור
מקורות והגות/

דיני עשרת ימי תשובה

קיצור שולחן ערוך

סימן קל. דיני עשרת ימי תשובה, ובו ו' סעיפים:

א) עשרת ימי תשובה, שמם מורה עליהם שהם מיוחדים לתשובה. וכל אדם מחוייב אז לשוב בתשובה שלימה לפני ה' ית"ש קודם בא יום הגדול והנורא יום הכיפורים, שנא' לפני ה' תטהרו. ונאמר דרשו ה' בהמצאו, וארז"ל אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ. לכן צריך האדם בימים אלו לפשפש במעשיו ולשוב ממעשיו הרעים. וספק עבירה צריכה יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט האדם כשהוא יודע שעשה עבירה מאם אינו יודע. ולכן קרבן אשם תלוי צריך להיות יותר ביוקר מקרבן חטאת. וירבה בתורה ובמצוות ובצדקה וימעט בעסקיו. וכתב הרמ"ק ז"ל שיהיו ימים אלו כמו חול המועד, שלא יעשה בהם אלא מלאכה הכרחית. וביותר צריך האדם לתקן דברים שבינו לבין חבירו אשר עליהם אין כפרה עד שיחזיר את הגזל ואת העושק, ויפייסו שימחול לו.


ב) ראוי לאדם שיתנהג בימים אלו גם בחומרות שאינו נוהג בהם כל השנה, כי גם אנו מבקשים מאת ה' ית"ש שיתנהג עמנו בחסידות. והאוכל כל השנה פת פלטר, לא יאכל בימים אלו כי אם פת ישראל. וכדומה לזה.


ג) בברכת המזון יש נוהגין לומר הרחמן יחדש וכו' כמו בראש השנה.


ד) נוהגין שלא לעשות נשואין בימים אלו.


ה) בשבת שובה יש לקרות למפטיר אדם חשוב.


ו) יש נוהגין שאין מקדשין את הלבנה עד מוצאי יוהכ"פ שאז שמחים ומקודם היו בדאגה. וי"א דאדרבה טוב לקדשה קודם כדי להוסיף בזכיות, והכל לפי הזמן. במקום שמצוי לקנות אתרוגים לולבין והדסים, נוהגין אנשי מעשה להיות זריזין מקדימים לקנות בימים אלו כדי שתצטרף גם המצוה היקרה הזאת לזכיותנו.


סימן קלא. דיני ערב יום כפור, ובו י"ז סעיפים:

א) נוהגין לעשות כפרות בערב יוהכ"פ באשמורת הבוקר שאז הרחמים גובר. לוקחין תרנגול שאינו מסורס, לזכר, ותרנגולת לנקבה, ולאשה מעוברת תרנגול ותרנגולת. תרנגול, שמא הולד הוא זכר. ואם הולד היא נקבה, די לאמה ולבתה בתרנגולת אחת. ואפילו שאר בני אדם יכולין שנים ליקח כפרה אחת. ובוחרים בלבנים על שם שנא' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אבל אין לחזור בפירוש בשעת קנין אחר לבנים ולקנותם ביוקר, כי זהו כעין דרכי אמורי, אלא כשיזדמן לו לבן שקנה אותו בין אחרים, יבחר בו. לוקח כל אחד כפרתו בידו הימנית, ואומר הפסוקים בני אדם וכו', ומסבבה סביב ראשו ואומר זה חליפתי וכו' ג' פעמים. אם מסבב לאחרים, אומר זה חליפתך. ויש לו לסבב תחלה לעצמו ואח"כ לאחרים. וטוב שתהא השחיטה ג"כ באשמורת הבוקר תיכף לאחר הסיבוב. ואל יחשוב האדם שזוהי כפרתו ממש, אלא יחשוב כי כל מה שעושין בעוף הזה, הזה ראוי לבוא עליו בעונותיו, ויתאונן על חטאיו, והקב"ה ברחמיו יקבל תשובתו. ונוהגין לזרוק בני מעיהם הכבד והכליות של הכפרות על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים לקחת משם, לפי שראוי לרחם על הבריות ביום זה, כדי שירחמו עליו מן השמים, ועוד מפני שאכלו גזל, כדי שיתן האדם אל לבו להרחיק את עצמו מן הגזל. אם אין תדגגולים מצויים, יכול ליקח אווז או שאר בעלי חיים שאינו ראוי להקרבה, וי"א אפילו דגים, אך לא תורין ובני יונה שהן ראויין להקרבה ויהא נראה כאילו מקדיש קדשים בחוץ. יש נוהגין ליתן את הכפרות לעניים, אבל יותר טוב לפדות את הכפרות בממון וליתן את הממון לעניים.


ב) אין אומרים מזמור לתודה ולא תחנון ולא למנצח, גם אין אומרים אבינו מלכנו רק בשחל יום הכפורים בשבת אז אומרים ערב יוהכ"פ בשחרית אבינו מלכנו.


ג) מצוה להרבות בסעודה ולאכול ולשתות. וכל האוכל ושותה בערב יוהכ"פ לשם מצוה, נחשב לו כאילו התענה גם היום. ומצוה לאכול דגים בסעודה הראשונה.

 

ד) עבירות שבין אדם לחבירו, אין יוהכ"פ מכפר עד שירצה את חבירו, שנא' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כלומר חטאתיכם שהם לפני ה' לבד, יוהכ"פ מכפר, אבל מה שבין אדם לחבירו אין יוהכ"פ מכפר ער שירצה את חבירו, לכן צריך כל אדם לדקדק שאם יש בידו ממון של אחרים שלא כדין, יחזיר לו ויפייס אותו. ואם יש בידו ממון שהוא מסופק בו אם הוא שלו על פי דין או לא, יודיע לחברו שהוא רוצה לעמוד עמו מיד לאחר יוהכ"פ לדין תוה"ק, ויקבל עליו באמת לקיים כאשר יצא מפי הב"ד. וגם אם לא חטא כנגד חברו אלא בדברים, צריך לפייסו, ומחוייב ללכת בעצמו לפייסו. אך אם קשה עליו או שהוא מבין כי יותר קרוב שיתפייס ע"י אמצעי, יעשה על ידי אמצעי. והאיש אשר מבקשין ממנו מחילה, ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אץ זה ממדת ישראל אלא ממדת עשו שעליו נאמר ועברתו שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה. אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח לרצות. וכשהחוטא מבקש ממנו למחול, ימחול בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו הרבה, ולא יקום ולא יטור. ואדרבה אם החוטא אינו מתעורר לבוא אליו לבקש מחילה, יש לו, להאיש העלוב להמציא את עצמו לאותו שחטא כדי שיבקש ממנו מחילה. ומי שאינו מעביר שנאה ביוהכ"פ, אין תפלתו נשמעת ח"ו. וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו.


ה) אם מת זה האיש אשר חטא כנגדו, מביא עשרה אנשים ומעמידן על קברו ואומר חטאתי לאלהי ישראל ולזה האיש (פלוני) שחטאתי לו, והם ישיבו לו מחול לך מחול לך מחול לך. ויש לו לילך יחף. גם יש לו לפרט את החטא אם אינו בזיון להמת. אם קבר המת הוא חוץ לשלש פרסאות ממקום שדר בו החוטא, אינו צריך לילך בעצמו לשם אלא ישלח שלוחו, והשליח יקח שם עשרה אנשים וילך על קברו ויאמר הנני שליח של פלוני מודה ברבים ששלחני פלוני לבקש מחילה על מה שחטא וכו'. אם חרף אדם לאחר מותו, אינו צריך לילך על קברו אלא יבקש ממנו מחילה במקום שחרפו. ואם הוציא עליו שם רע, צריך לקבל על עצמו תשובה על שעבר חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על מתים.

 

ו) מצוה על כל אדם לטבול את עצמו בעיוה"כ ליטהר מטומאת קרי, ועוד משום תשובה, וכמו גר שנתגייר צריך טבילה, ולכן גם נערים ובתולות יש להם לטבול. ויש לדקדק שלא תהא עליו שום חציצה )עיין לקמן סי' קס"א). ועיקר זמן הטבילה הוא לאחר חצות היום. אשה ששמשה מטתה יכולה לפלוט ש"ז בתוך ג' ימים לאח"כ והרי היא כמו בעל קרי, ולא הועילה לה הטבילה לענין זה. והתקנה היא שקודם הטבילה תרחוץ היטב בחמין ולא תפלוט אח"כ עוד. ואמנם אם שמשה סמוך לטבילה או סמוך לוסתה שאז רגילה להתעבר, אסור לה להשחית זרע ההריון, ולכן לא תרחץ בחמין, ומ"מ יש לה לטבול בצונן. מי שהוא אבל רח"ל אפי' בתוך שבעה יכול לרחוץ ולטבול את עצמו כמו שעה או שתי שעות קודם הלילה, אפילו קודם מנחה. אבל שאר כל דיני אבלות כגון ישיבה על גבי קרקע ובלא מנעלים, נוהג עד הלילה.


ז) נוהגין שכל בעל הבית עושה נר לביתו, מפני שביום הכפורים ירד משה עם הלוחות השניות, והתורה נקראת נר, ועוד נר אחד בשביל נשמות אביו ואמו שמתו לכפר עליהם. ונוהגין שמדליקין אחד בביתו שידלק עד שעת הבדלה ויבדיל עליו (ע' לקמן סי' קל"ג סכ"ח), ואחד מדליקין בביהכ"נ. ולא יעשו נרות אלו משעוה של בתי ע"ז. ומהיות שקצת מקפידים אם אירע שכבה נרו ביוהכ"פ, אף כי באמת אין בזה שום חשש, מ"מ טוב למנוע מזה ויתן את הנר להשמש שהוא יעמידו במקום שירצה, והאיש לא ידע כלל מקום נרו. ויש לישא את הנר לבהכ"נ כשהולך לתפלת מנחה להעמידו על מכונו ולהדליקו אח"כ קודם בין השמשות, כי בעת שבאים אחר כך לבית הכנסת לערבית הזמן בהול.


ח) כשהולכין לביהכ"נ לתפלת מנחה, נוהגין ללבוש בגדי שבת. בתפלת המנחה אומרים לאחר השמו"ע את הוידוי, דהיינו קודם אלהי נצור אומרים את הפסוק יהיו לרצון וגו' ומתחילין אלהינו ואלהי אבותינו תבוא לפניך עד וחלאים רעים, ואח"כ אומרים אלהי נצור וכו' ואומרים עוד הפעם הפסוק יהיו לרצון וכו'. אם בעוד שהוא אומר את הוידוי חוזר הש"ץ את התפלה כיון שהוא כבר אמר את הפסוק יהיו לרצון, יכול לענות אמן ולומר קדושה ומודים.

 

ט) צריך לומר את הוידוי מעומד, וישחה כמו במודים. וכשמזכיר את החטא, יכה באגרוף על הלב, כלומר אתה גרמת לי שחטאתי. סדר הוידוי ככתוב בסידורים אומרים כולם בשווה. ומי שהוא יודע בעצמו חטא שלא נזכר בוידוי, כיון שהוא אומר את הוידוי בלחש, נכון שיפרט את החטא ההוא ויתודה עליו במרירות הלב ובדמעות שליש. וכן אם החטא הוא אחד מהמפורשים בהוידוי, אזי כשמגיע אליו יתמרמר עליו ביותר. עוונות שהתודה עליהם ביום הכפורים שעבר אע"פ שהוא יודע שלא עשה אותם יותר, מכל מקום יכול לחזור ולהתודות עליהם, והרי זה משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד.


י) לאחר תפלת המנחה אין אומרים אבינו מלכנו בין שחל יוהכ"פ בחול בין שחל בשבת.


יא) אחר תפלת המנחה נוהגין להלקות. ואע"פ שאין מלקות זה מלקות ממש, מ"מ מתוך כך ישים אל לבו לשוב מעבירות שבידו. ויש ליקח רצועה של עגל אע"פ שאינה רחבה טפח. הנלקה יהא מוטה ושוחה על ברכיו, פניו לצפון ואחוריו לדרום. ונוהגין לומר וידויים בשעה שנלקה, והמלקה אומר והוא רחום וגו' ג' פעמים שהם ל"ט תיבות כנגד ל"ט מלקות.


יב) לעת ערב אוכלין סעודה המפסקת. ונוהגין לטבול פרוסת המוציא בדבש כמו בר"ה. ואין לאכול אלא דברים שהם קלים להתעכל, כגון בשר ועוף. ונוהגין שאין אוכלים דגים בסעודה זו. ולא יאכל ולא ישתה דברים המחממים כגון מאכלים המתובלים בבשמים וכרכום. וצריך ליזהר מאוד להוסיף מחול על הקודש, דהיינו שיפסיק מלאכול בעוד יום קצת קודם בין השמשות, וזריזין מקדימין להפסיק כמו שעה קודם הלילה. ואם מפסיק מלאבול בעוד יום גדול ודעתו לאכול או לשתות אח"כ, צריך שיתנה קודם ברכת המזון ויאמר בפירוש או לכל הפחות יהרהר בלבו שאינו מקבל עליו עדיין את התענית: יג) המנהג במדינות

אלו שאין מטמינין בערב יוהכ"פ לצורך מוצאי יוהכ"פ כדרך שמטמינין מע"ש לשבת, משום דהוי כמכין מיוהכ"פ לחול, וגם משום דמיחזי כרעבתנותא.


יד) כתיב לקדוש ה' מכובד, ודרשינן זה יוהכ"פ שאין בו אכילה ושתיה, מצוה לכבדו בכסות נקיה ובנרות. לכן מציעין גם בביהכ"נ מצעות נאות ומרבין בנרות שנקראו כבוד, שנאמר באורים כבדו ה', ומתרגמינן בפנסיא יקרו ה'. קודם בין השמשות פורסין מפות על השלחנות, ומדליקין נרות בבית כמו בערב שבת. ויש להדליק נר בחדר שאשתו שוכבת שם כדי שלא יבוא לידי תשמיש. ומברכין על הנרות להדליק נר של יום הכפורים, ואם חל בשבת מברכין להדליק נר של שבת ושל יום הכפורים (ולענין ברכת שהחיינו עיין לעיל סימן ק"ג סעיף ד').


טו) נוהגין ללבוש את הקיטל שהוא בגד מתים, ועל ידי זה לב האדם נכנע ונשבר. וגם האבל יכול ללובשו. וכיון שהוא בגד מיוחד לתפלה לא ילך בו לבית הכסא. גם הנשים לובשות בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום, אך לא יקשטו את עצמן בתכשיטין, מפני אימת הדין.


טז) המנהג שהאב והאם מברכין את הבנים ואת הבנות קודם שנכנסין לביהכ"נ, שאז כבר חל קדושת היום ושערי הרחמים נפתחו. ומתפללים בברכה זו שיחתמו לחיים טובים ושיהא לבם נכון ביראת ה'. ומתחננים בבכי ובדמעות שתקובל תפלתם. וגם הבנים והבנות מתעוררים שילכו בדרך טובים וארחות צדיקים ישמורו. ויש שהולכים גם לקרוביהם שהם ת"ח וצדיקים שיברכו אותם, ומבקשים מהם שיתפללו גם בעדם ביום הקדוש והנורא. ויש להקדים לעשות כן בעוד היום גדול, כי לעת ערב ראוי שיהיו נכונים לקבל קדושת היום בהשקט וישוב הדעת. נוסח הברכה ישימך וגו', יברכך וגו', ועוד מוסיף כל אחד כפי צחות לשונו. ויש לומר תפלה זאת - ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן בלבך אהבתו ויראתו ותהא יראת ה' על פניך כל ימי חייך שלא תחטא ותהי חשקך בתורה ובמצות, עיניך לנוכח יביטו פיך ידבר חכמות ולבך יהגה אימות ידיך יהיו עוסקים במצות רגליך ירוצו לעשות רצון אביך שבשמים, ויתן לך בנים ובנות צדיקים וצדקניות עוסקים בתורה ובמצוות כל ימיהם ויהי מקורך ברוך, ויזמין לך פרנסתך בהיתר ובנחת ובריוח מתחת ידו הרחבה ולא ע"י מתנת בשר ודם, פרנסה שתהא פנוי לעבודת ה', ותכתב ותחתם לחיים טובים וארוכים בתוך כל צדיקי ישראל אמן.

 

יז) נוהגין ללבוש את הטלית, ויש ליזהר ללבשו בעוד יום ויברך עליו. ואם נתאחר עד בין השמשות לא יברך עליו.

 

סימן קלב. סדר ליל יום הכפורים, ובו ה' סעיפים:

א) במדינות אלו נוהגין קודם כל נדרי, מוציא הגדול שבקהל ס"ת ומסבב עמו סביב הבימה,  והאנשים מחבקים ומנשקים את הס"ת, ומבקשים מחילה וסליחה על מה שפגמו בכבוד התורה, ומקבלים עליהם מהיום ואילך ללבת בדרכה. ואומרים כמה פעמים הפסוק אור זרוע וגו', ועומד עם הס"ת אצל הש"ץ מימינו, ועוד אחד מחשובי הקהל עומד אצלו משמאלו, ג"כ עם ס"ת ואומרים שלשתן בישיבה של מעלה וכו'. והש"ץ אומר כל נדרי ג"פ בניגון הידוע. ויש לכל אדם לומר עם הש"ץ בלחש. ויש להתחיל כל נדרי בעוד יום  ולהמשיך בו עד הלילה. ולאחר שאמר הש"ץ ברכו וענו ברוך וכו', מחזירין את הס"ת להיכל וחוזרין למקומן. ובשבת יכולים לחזור למקומן בתחלת מזמור שיר ליום השבת.


ב) כשהש"ץ אומר ברכת שהחיינו יכוין להוציא את הצבור. ומכל מקום נכון שהשומע יכוין שלא יצא בברכת הש"ץ אלא יברך בעצמו בלחש, וימהר לסיים קודם הש"ץ כדי שישנה אמן. והנשים שבירכו בהדלקת הנרות שהחיינו, וכן איש אם הדליק ובירך אז שהחיינו, לא יברכו עתה שהחיינו.

 

ג) ליל יום הכפורים ויומו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם.
 

ד) יש שעומדים על רגליהם בכל סדר תפלת ערבית וכל היום. ואם נחלשו יכולים לסמוך לאיזה דבר. וטעם העמידה להיות דוגמת המלאכים, ולכן הנשים לא יעמדו. מי שעמד פעם אחת על דעת לעשות כן כל ימיו ואח"כ רוצה לחזור, צריך התרה.


ה) יש נוהגין ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה. וכשצריך לישן ירחיק את עצמו מן הארון הקודש. והחזנים לא יעורו כי על ידי זה מאבדין קולן. קודם השביבה יאמר ד' מזמורי תהלים הראשונים שהם מסוגלים להנצל מקרי ר"ל, כי יש בהם ש"ו תיבות וד' מזמורים, עולה ש"י כמנין קרי. וראשי וסופי המזמורים עולה קכ"ו, וד' מזמורים והכולל ביחד עולה קל"א כמנין סמאל, יכוין לסלקו מעליו. וטוב שלא יתעטף בכרים ובכססות המחממין ועל כל פנים לא יכסה רגליו.


סימן קלג. הלכות יום הכפורים, ובו ל"א סעיפים:

א) יוהכ"פ אסור באכילה ובשתיה ברחיצה בסיכה בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור בכל מלאכה וטלטול כמו בשבת. וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש, לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום איזה זמן קודם בין השמשות, וכן במוצאי יוהכ"פ זמן מועט לאחר צאת הכוכבים.


ב) ליגע באוכלין ומשקין כשצריכין לתת לקטנים, יש מתירין ויש מחמירין. ואם אפשר יש ליזהר.


ג) איסור רחיצה עיין סי' קכ"ד סעיף ז' ח' ט'. וגם ביוה"כ אינו אסור רק ברחיצה של תענוג (וע"ע בסי' קנ"ט). וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ולתפלת נעילה ומנחה ומעריב, כיון שעומד כל היום בבית הכנסת ועוסק בתפלות ופיוטים הרי הוא משמר ידיו, ולא ירחצם.

 

ד) הכהנים שעולים לדוכן, כיון שלדוכן צריכין נט"י עד הזרוע, ואם לא נטלו ידיהם בשחרית רק האצבעות, אף שבירכו אז ענט"י, מ"מ כיון שהנטילה ההיא לא הועילה להם לדוכן, אם כן כשנוטלין עתה עד הזרוע, צריכין לברך שנית ענט"י. וטוב יותר שיטלו ידיהם גם בשחרית עד הזרוע ולא יצטרכו

עתה לברך שנית.


ה) החולה אפילו אין בו סכנה, רוחץ כדרכו. כלה בתוך שלשים יום משנשאת רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה.


ו) הרואה ח"ו קרי ביוה"כ, אם לח הוא מקנחו במפה. ואם כבר נתייבש רוחץ מקומות המלובלכים לבד דדינו כצואה. ולא ירחץ בבגד שלא יבוא לידי סחיטה. ואסור לטבול אע"פ שהוא רגיל לטבול בשאר ימות השנה. ויגלה צערו לת"ח מה שאירע לו ביום הקדוש והנורא, והוא יורהו מה לעשות שתתבפר לו ויאריך ימים. (ע' בק"נ שעל הרא"ש פ' יוה"כ סי' כ"א ובס' עה"ק החדש קונטרס יוסף בסדר סי' א' ובהגהות הגאון מהרב"פ זצ"ל לאו"ח סי' חרט"ו).


ז) סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהמא, ואפילו על מקצת גופו. אך חולה אפילו אין בו סכנה סך כדרכו. ומי שיש בו חטטין, במדינותינו שאין נוהגין הבריאים לסוך בחול, אסור לו לסוך משום דמוכח שהיא משום רפואה (כ"כ בדה"ח). ועיין לעיל סימן צ"א.


ח) נעילת הסנדל, יש אוסרין אפילו בסנדל של עץ שאינו חפוי בעור. אבל של גמי או קש או בגד מותר. ויש להחמיר בנעילת הסנדל אפילו במקום רפש וטיט וגשמים. ואפילו הולך בין גוים אסור. ואם הוא מצטער הרבה לילך במקום רפש וטיט וגשמים בלי סנדל, ינעול סנדלין שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אם יש חילוק ביניהם, ולפני פתח בית הכנסת יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא ליגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה שלא יצטרך לרחוץ ידיו.


ט) מותר לעמוד על כרים וכסתות אפילו הן של עור, אבל בתפילת שמונה עשרה אסור לעמוד על שום דבר. אך מי שהוא איש מצונן, מותר לו לעמוד על קצת עשבים.

 
י) כל חולה אע"פ שאין בו סכנה, או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל ל', מותרין בנעילת הסנדל.


יא) אסור ליגע באשתו אפילו ביום. ויחזיקנה כל יום הכפורים כמו נדה.


יב) מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ככל אדם. ומניקה שולדה חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם תתענה תהא סכנה לולד, לא תתענה.


יג) מעוברת שהריחה איזה מאכל ומתאוה לו, וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאוה היא וולדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול אע"פ שאין פניה משתנים, או שרואים שפניה משתנים אע"פ שאינה אומרת כלום, לוחשין לה באזנה שהיום הוא יוה"כ, כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה בענין זה - מתחלה נותנין לה דבר מועט, שטובלין אצבע ברוטב וכדומה ונותנין לתוך פיה, כי לפעמים בטפה אחת מתיישבת דעתה, ואם לאו, נותנין לה פחות מכשיעור (ע' לקמן סעיף ט"ו), ואם עדיין לא נתיישבה, נותנין לה די צרכה. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא (וע"ל סי' ל"ג ס"ד) ונוהגין בו כמו שכתבנו. אבל כל זמן שלא נשתנו פניו אין מאכילין אותו אע"פ שאומר צריך אני.


יד) יולדת וכן חולה שיש בו סכנה, לענין אכילה ושתיה וחילול יוה"כ דינם כמו בחילול שבת (ע"ל סי' צ"ב וסי' צ"ג). אלא דלענין אכילה ושתיה אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתיה תזיק לו והחולה אומר שהוא צריך, ואפי' הוא אומר שעדיין אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל יכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו, כי לענין אכילה ושתיה הוא יותר מבין על עצמו, ולב יודע מרת נפשו.

 

טו) כשמאכילין את המעוברת או את היולרת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומריט להם - אם ידוע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כסדר עד שתבין כי די לך, אבל אם אפשר לך שלא תאכל בפעם אחת כשיעור, עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביוהכ"פ היא ככותבת הגסה שהוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה), ישהה קצת ושוב יאכל כך, וישהה בין אכילה לאכילה עד שתהא מסוף האכילה הראשונה עד תחלת האכילה השניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס. וכן יכול לאכול אפי' הרבה פעמים, רק שלא  יהיו שתי אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת). ובשתיה ישתה בפעם אתת קצת פחות ממלא לוגמיו וישהה ג"כ קצת ויחזור וישתה, ושהיות אלו יהיו ג"כ לכה"פ כדי אכילת פרס, או עכ"פ לפחות כדי שתיית רביעית. ויש לשער קודם יוהכ"פ שיעורים אלו על כלי שעות (שעון, אוהר, זייגער) כדי שידעו אותם על נכון.


טז) מי שאחזו בולמוס והוא חולי מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות, ואינו יכול לראות, מאכיליין אותו עד שיאורו עיניו.


יז) בכל אלו שמאכילין אותן משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר מאכילין אותן מאכל איסור (ועיין בשו"ע סימן תרי"ח סעיף ט'). ואם מאכילין אותן דבר איסור, נראה דיש להאכילן פחות פחות מכזית אם די להן בכך.


יח) אם דעתו מיושבת מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה, ובברכת המזון אומר יעלה ויבוא, ואם חל בשבת אומר גם רצה, ואם שכח אינו צריך לחזור ולברך, שאין חיוב היום לאכול פת.


יט) קטן וקטנה פחותים מתשע שנים אפילו אם רוצים להתענוח קצת אין מניחין אותן, שלא יבוא ח"ו לידי סכנה. אבל משיש להם תשע שנים שלמות והם בריאים, מחנכים אותן שיתענו קצת ולא יאכלו עד לאחר איזה שעות ממה שהם רגילים לאכול. ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה יש לחנכם גם קודם תשע שנים.


כ) טוב להריח איזה פעמים בבשמים ולברך עליהם, כדי להשלים מאה ברכות. ואמנם כל זמן שלא הסיח דעתו, אסור לברך שנית דהוי ברכה לבטלה, על כן צריך להפסיק בינתים זמן גדול שיהא היסח הדעת בינתים. וטוב שיריח בכל פעם בבשמים אחרים, אף שהן ממין אחד, ומכל שכן אם יש לו שלשה מינים כגון עצי בשמים עשבי בשמים ומיני בשמים. ואם יכוין לכל ברכות הש"ץ והקוראים בתורה והמפטירין, לא יחסרו לו רק שלש ברכות לתשלום מאה וישלים באלו שעל הבשמים.

 

כא) מזכירין נשמות ביוהכ"פ, משום דזכירת המתים משבר ומכניע לבו של אדם, ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאיתא בספרי, כפר לעמך ישראל, אלו החיים. אשר פדית, אלו המתים. מלמד שהמתים צריכין כפרה. ונודרים צדקה בעבורם (וע"ל סי' ס"ז סעיף ג' שיש לומר בלי נדר), וסמך לזה בסוף פ' תצוה כתיב אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה'. ומועילה הצדקה בעבור המתים, כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי, גם כן היה נותן צדקה. והחי יכול לבקש להקל דין המת כמו דוד שהתפלל על אבשלום (סוטה י') - והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם. גם ביום אחרון של פסח וביום שני דשבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות לפי שקורין בהם כל הבכור, וכתיב שם איש כמתנת ידו, לכן נודרין מתנות לצדקה, וכיון שנודרין לצדקה, נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלהים לטובה, וגם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם. ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות. גם נוהגים שבתוך שנה ראשונה למיתת האב או האם יוצא גם כן מבית הכנסת (ועיין הטעם בספר כרם שלמה או"ח סימן תרס"ח ובספד שערי אפרים פתחי שערים שער י' אות ל"ב).

 

כב) אם יש תינוק למול, מלין קודם אשרי, ומברכין ברכת המילה בלא כוס. ובמדינותינו נוהגין לברך על הכוס ונותנין ממנו מעט להתינוק הנימול מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמייך חיי. אבל לתינוק אחר אין ליתן לטעום מן הכוס (דחמיר מת"ב). הנוהג למצוץ ביין, לא יזלפו בפה רק ביד, ומוצץ בה כדרכו.


כג) נוהגין לשטוח עשבים בביהכ"נ, והטעם הוא לפי שנוהגין להשתחוות וליטול על הפנים בשעת העבודה זכר למקדש, ומקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן, ואפילו במקום שאינו מרוצף יש קצת איסור, על כן שוטחין עשבים להפסיק בין הקרקע. ואם אין שם עשבים יפסיק בטליתו או בדבר אחר.


כד) זמן תפלת נעילה הוא כשהחמה היא בראש האילנות, כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה ואפילו הכי אומרים חתמנו, לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה. והחרוז היום יפנה וכו', אם יצאו הכוכבים לא יאמר כן משום דהוי דובר שקרים אלא יאמר היום פנה, השמש בא ופנה. הש"ץ אומר ברכת כהנים ושים שלום אע"פ שהוא לילה.


כה) יש לבטל המנהג שהנכרי מדליק נרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה, אלא הנרות הדולקות יפזרם בכל הבית הכנסת, דזה הוי שבות דשבות.

 
כו) לאחר תפלת נעילה אפילו חל בשבת וגמרו ביום, מכל מקום אומרים אבינו מלכנו. ואומרים שמע ישראל פעם אחת, בשכמל"ו ג' פעמים, ה' הוא האלקים ז' פעמים, ללוות את השכינה שמתעלה למעלה משבעה רקיעים. ואומר הש"ץ קדיש שלם בניגון של שמחה, ואח"כ תוקעין תקיעה אחת, והיא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה, שכשעלתה השכינה נאמר במשוך היובל וגו', ונאמר עלה אלקים בתרועה, וגם הוא זכר לתקיעת יוהכ"פ ביובל. ויכולין לתקוע אע"פ שעדיין לא יצאו כוכבים אלא

שהוא בין השמשות ואפילו הוא שבת, אבל בעוד יום אין לתקוע. לאחר התקיעה אומרים כולם ג' פעמים לשנה הבאה בירושלים.


כז) לאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב. ויש להעמיד ש"ץ הגון, ויתפלל בנחת ובכוונה, ויש לגעור בהחוטפים. אומרים בתפלת שמו"ע אתה חוננתנו. אם חל בשבת אומרים ויתן לך, אבל אין אומרים ויהי נועם נועם ואתה קדוש. ולאחר התפלה מקדשין את הלבנה ופוקדין איש את רעהו בשמחה וטוב לב כמו ביום טוב.


כח) בהבדלה של מוצאי יוהכ"פ צריכים לברך דוקא על נר ששבת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים וכדומה, ולא במה שהודלק ממנו. והמובחר הוא להדליק נר אחר מן הנר שהודלק אתמול בביתו ולברך על שניהם. ואם אין לו נר בביתו, יביא את הנר הדולק מביהכ"נ ולהדליק עוד אחד מזה הנר ולברך עליהם. ובשעת הדחק מברכין על הנר שהודלק מנר של גוי, או מהאור שהוציאו מאבנים וכדומה. ואין מתחילין הנה אל ישועתי אלא מברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל. ואין מברכין על הבשמים. ואם היה שבת מברכין גם על הבשמים, וגם מתחילין הנה אל ישועתי כמו בשאר מוצאי שבת.


כט) אוכלין ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים. דאיתא במדרש במוצאי יוהכ"פ בת קול יוצאת ואומרת לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך.


ל) המדקדקין במצוות מתחילין מיד במוצאי יוהכ"פ בעשיית הסובה, לקיים ילכו מחיל אל חיל.


לא) ביום שלאחר יוהכ"פ נוהגין להשכים לביכ"נ. ובימים שבין יוהכ"פ לסוכות אין מתענין אפילו תענית יארצייט, ואין אומרים תחנון לפי שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם את המזבח בימי שלמה. וגם אנחנו עוסקים במצות בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים, לכבוד אדון האדונים, מקדש ישראל והזמנים.

עוד לחג >

מעוניינ/ת בחומרים נוספים ועדכונים?
בואו נשמור על קשר:

מכון שיטים ארכיון החגים הקיבוצי

טל: 04-6536344

מייל : machon@chagim.org.il

קיבוץ בית השיטה 1080100

ע"ר מס 58-0459212

  • Facebook - Black Circle
  • YouTube - Black Circle