בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים - בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק בארץ זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום, ושמו דם המכבים...

​

כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין, ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים,עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. הרוח נתמלאה חיות, לבשה עור, עצמות וגידים. רוחהמכבים הפכה לתכסיס המכבי, וידענו איך יכולים מעטים ללחום נגד רבים, איך ידעו מתי מספר להתגבר על מחנות. רוחם הפכה לתכסיס שלנו, אמונתם הפכה נשק. כי צדק מוכרח להתגשם כאן ובשבילנו. ולא חלום על צדק, לא תפיסה מופשטת על מושג הצדק. הצדק צריך כאן להיות ממשי. הוא יצמח כשדות החיטה, השעורה והדגן, בשדות שזורעים אותם בדמעה וקוצרים ברינה ואם יש הכרח משקים אותם גם בדם...

 

ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך-קומה, פרח קטן ואדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח.

 

לא גיבורים אתם, חברי, ולא בני-ענק, אנשים פשוטים אתם, שקועים בחיי יום-יום, עוסקים באלף עניינים, אבל אליכם עברה ירושת המכבי. גרעיני הזהב.

וטוב לי לראות זאת בנבכי הגוש, באבק חיי יום-יום.

​

יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח