ברוסיה במלחמת העולם הראשונה, אחרי פרוץ המהפכה הקומוניסטית, הייתי בצבא בעיר
בדרום רוסיה. הצבא של קרנסקי התפרק, העיר נכבשה ע"י הקומוניסטים ואני רציתי
לחזור לעירי בוברויסק, ברוסיה הלבנה. בקשיים והרפתקאות הגעתי למוסקווה ומשם
רציתי להגיע לבוברויסק. החזית הגרמנית היתה בין מוסקוה ובוברויסק, ליד וארשה,
וכמובן שהדרך היתה חסומה.

שוטטתי במוסקווה כשבוע ונפגשתי עם עוד מספר יהודים מעירי. אחד מהם בישר, שקיימת
חבורה העוסקת בהעברת אנשים מחלק אחד של רוסיה למשנהו. קפצנו על המציאה. באנו במגע
עם איכר גוי, שהיה מוכן להסיענו תמורת תשלום. היה זה סוף החורף, כולנו התלבשנו בבגדי
איכרים ויצאנו לדרך. היה קור איום. חליתי בדרך באנגינה, וכתוצאה מכך – אבד לי קולי.

הדרך נמשכה כשבוע ימים, כשאנו נוסעים בעיקר בלילות. באחד הלילות אף עברנו את קווי
החזית, בלי שירגישו בנו.

התקדמנו הלאה לבוברויסק ובאחד הערבים הגענו למקום. איבדתי את חשבון הימים ולא ידעתי
איזה יום היה זה. כשבאתי לבית הורי פתחתי את הדלת וסונוורתי על ידי אור חזק. נוכחתי
כי כל בני משפחתי הגדולה מסובים ליד שולחן. זה היה ליל הסדר. אמא רצה אלי ומיששה אותי. היא
חלמה, שהייתי בקרב ואיבדתי את ידי. החלומות שווא ידברו. ההתרגשות והשמחה של כל המשפחה
ושלי – לא תתואר. היה זה סדר של התרוממות הרוח.